יום סביל+
ההיתי אצל הפסיכולוגית,שם פרצתי בבכי...
לא התרגשתי יותר מדי,רק זעקתי לעזרה.
סיפרתי לה שחזרתי לעשות את זה..
היא אמרה שכולם בבית ספר כבר יודעים (הצוות)
אמרה שרזיתי בחודש האחרון,ושרואים את העניים החלולת שלי חסרות שמחה וחיים.
אני מרגישה על גל,רק שאני לא יודעת לגלוש..
אתמול והיום ממש הגזמתי עם הנורמלקס,סיימתי את הבקבוק הישן ופתחתי חדש.
אמא עיוורת לזה,אולי היא מאמינה יותר מדי שאני כבר בסדר.
מצאתי אתמול בלילה דברים ישנים שכתבתי באישפוז,מפחיד לדעת שפיזית אני נראת טוב יותר..אבל מבפנים,נהרגתי עוד קצת.
לימדו אותי לא להצטער על דברים שאתה עושה,כי אתה עושה מה שניראה לך או מה שאתה מרגיש.
זה נכון,אך לא תמיד.
כתבתי מכתב,קראתי אותו ובכיתי...איך אמא תגיב כשתקרא אותו?
אבל היי,אני בסדר,כולם רואים שאני בסדר,חייכנית(לפחות משתדלת)עד שבלילה זה תקף אותי.
התחלתי לרעוד,רעד כזה של פחד,חרדה..
חלמתי חלום לא נחמד במיוחד.אבל שיחררתי.
היום ה"חברה" אמרה משהו עליו,בערך משהו כמו "אמרתי לך עוד בהתחלה"
פאק יו ביצ'..
לא צריכה שתגידי לי כלום!! אני יודעת לבד עם איזה בן אדם יש לי עסק,אני פשוט לא מוכנה לתת לך לדחוף את האף למערכת יחסים שלי שוב!
ובנימה לא אופטימית כלל,אלך לישון..
עד הערב ששוב אחפש מה לעשות,הערב מ' הציעה לי שנזרום לבית של צ'יף..לעשן.
עישנתי אתמול ככה שלא להוט לי עשן ביכלל,אין לי חשק.
וללכת לבית של צ'יף? חחח גם זה לא יקרה.
אני לא מתכוונת להיסתובב עכשיו בביתים של כל מני גברים מפוקפקים או גברים ביכלל.
זה לא ניראה לי לעניין.
יש גבר אחד שכן...אך לא לעת עתה.
עלינו על שרטון..יכולתי להסתכל עליו ופשוט לא להכיר אותו לרגע.
או להפך,הוא כבר לא זיהה אותי עם טון ההתנהגות הזאת.
טוב אני רואה שאני שוב ניכנסת לכתיבה בלי לעצור,עדיף שאפסיק..לפני שאבין עד כמה המצב באמת גרוע.
אני רק מבקשת עזרה.בשקט...