פעם ראשונה שאני לא יודעת לבטא את עצמי אפילו בכתיבה..אני חושבת על כלכך הרבה דברים,אבל לא יודעת איך להוציא את זה.
הוא יצא לי מהחיים,הוא יותר לא שלי,הוא יותר לא יבוא לכאן בבקרים,הוא יותר לא יגיד לי שהוא אוהב אותי ולא ארגיש את המגע שלו יותר.
איך איך לעזאזל אני מתעלמת מהכל ונותנת לעצמי להעלם לו ולשכוח אותו?
איך אני יפסיק את ההרגל הזה של להתקשר אליו?
או לרצות לשלוח אבל לדעת שאני לא יכולה.
הוא לא כאן יותר,וזו דרך חדשה,אני הולכת להתחרט כל רגע ורגע.
אבל אסור לי.
רק רציתי שיהיה לשנינו טוב,שנחייך ונצחק.
אני לא יכולה לדמיין מישהו אחר שההיתי עוברת איתו את כל אותן החוויות ורגעי השמחה והנפילות מאשר איתו.
אני מודה יום יום ואמשיך להודות על כך שניכנס לחיי ועשה אותם טובים יותר.
הוא שינה לי את החיים.
הוא הטוב בכל הרע.
אבל אני משחררת,כי אין לי ברירה.
אני רוצה שיהיי לו טוב,איתי או בלעדיי..אני לא רוצה שיתמודד עם הקשיים שאני מוסרת לעברו.
אני רוצה שיהיי לו טוב,כמה פעמים עוד אומר את זה?!
הוא החיים שלי,העולם שלי,השימחה והאור..
אבל כבר לא שלי.
והאמת שהאדם היחידי שגרם לי להרגיש יפה אי פעם,זה הוא.
וכמה שזה כואב,הוא לא נועד לזה..לקושי שבי.
ולהפך.
ההיתי נלחמת רק בשבילו,מול כל העולם.
אני קוראת מה שאני רושמת ויש בי פיצול אישיות מטורף,אני כלכך רוצה אותו פה,אבל לא.
ולמה היא ממשיכה לשכנע אותי שהוא לא גבר,שהוא לא טוב לי,שאני צריכה להיות לבד.??
אני בסה"כ רוצה להיות נאהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
