אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל...לא קרה שום דבר קריטי,אבל אני מוצאת את עצמי שומרת את דעתי לי בלבד,למה?
כי הדעה המחורבנת שלי גם ככה לא משנה שום דבר.
מי זה שעומד שם מולי? זה לא זה שהתאהבתי בו.
זה אותו אחד שאהבתי,ולמדתי לאהוב עוד יותר.
אבל זה ללא ספק לא זה שכבש אותי אז..הצ'ארמר החייכן ההוא...
הוא יכול להגיד שאני חלק גדול מהחיים שלו,חלק חשוב.
אבל האמת היא..שהוא חושב על עצמו לפני שהוא חושב עליי,והבעיה אצלי,שאיתי זה הפוך.
אני אומרת לעצמי שהינה הוא הבין,הוא ראה שאני בוכה,אז הוא יפסיק..והפעם יחשוב עליי באמת,ולא רק בכאילו.
אבל הוא מסוגל לראות אותי בוכה בגלל קשר עם ידידה,הוא מסוגל לראות אותי בוכה כי הוא לא איתי,הוא מסוגל לראות אותי שותקת על
דברים שהוא עושה ולתת לזה להישאר ככה.
הוא יכול לדעת שזה יפריע לי,יקשה עליי אבל אם זה משהו שהוא רוצה,הוא יעשה אותו.
כי הוא חושב על עצמו לפניי,ועליי לפניו רק במילים,בכאילו.
זה לא תמיד היה ככה אבל..זו התקופה האחרונה.
אני שוברת לעצמי את הראש ואומרת ראבק,תחשבי על עצמך,תעשני,תשתי,תעשי מה שבא לך,מה שטוב לך.
כי זה מה שהוא עושה.את כל אלו הוא יאסור עליי,אבל הוא? אם תהיי לו האפשרות,הוא יעשה.
העיקר אני מתחשבת ואמורת "אני יודעת שזה מפריע לך אז אני לא יעשה ככה או ככה"
האמת..אני לא מאשימה אותו.
אני מאשימה את עצמי,שאני לא למדתי לעשות את ההפרדה הזו בנינו.
אני כועסת על עצמי שאני כל פעם משכנעת את עצמי שהוא יבין הפעם שמשהו לא נעים לי,ויפסיק.
אני מתרצת,זו התקופה הזאת,זה הלחץ,זה יעבור.
ואני יודעת,אני יודעת שזה לא הלחץ ולא התקופה ובטח שזה לא יעבור.
אלה אם כן מישהו יחליט לעשות כאן משהו...
והיום אני רואה את עצמי כועסת עליו ולשם שינוי לא מדברת יותר מדי או מנסה לשנות את דעתו,
הסברתי לו את דעתי בפשטות אמרתי "עד שלא תבין למה אני מתכוונת,אל תדבר איתי"
וכן דיברנו מילה פה ומילה שם,לא מעבר..
כי הוא לא יבין,והצפייה שיבין,עברה ממזמן.
אני כותבת את זה על גביי הבלוג והעניים שלי מתמלאות בדמעות :
אולי אנחנו באמת לא מתאימים..?
http://www.youtube.com/watch?v=IH4B6FAxbrM
בבלוג זה
בכל הבלוגים
