סבא מחייך עקום
בדיוק חזרתי מרופא שיניים שעשה לי סתימה. צד אחד של הפה שלי היה רדום וכל הזמן שיחקתי ונגעתי בו למרות שלא הרגשתי אותו. אמא שלי התקשרה לאבא וקראה לו לבוא מהר כי משהו קרה לסבא. הגענו לשם והייתי עדיין עסוק בלנסות לחייך בלי שהפנים התעקמו לי. סבא ישב בפינת אוכל ואמא שלי, אבא שלי וסבתא עמדו מסביבו- הוא היה שקט ודיבר קצר, הוא חייך אליי חיוך עקום- כנראה בגלל שגם אני חייכתי אליו ככה. לא הבנו שהחיוך העקום הזה ישנה את החיים של כולנו ממש בקרוב.

סבא אמר שהוא בסדר ולא צריך ללכת לבית החולים, הוא היה עייף מאוד, כבד, לא דיבר הרבה ורק המשיך לחייך את החיוך העקום שלו. אחרי שעה הכרחנו אותו ללכת לבית החולים.

הייתי בן 10 אולי ולא ממש הבנתי את מה שהרופאים אמרו, גם ההורים שלי לא- או שלפחות רק חשבו שהם מבינים.
שבץ. זאת הייתה הדיאגנוזה. העיניים של סבא היו ממש אדומות. אחרי הMRI הרופאים הסבירו שכנראה קריש דם השתחרר כשסבא החליק במקלחת לפני יומיים והגיע למוח שלו. הקריש חסם את הדם לאזור מסויים במוח שגרם לנמק במוח, כלומר- שבץ או במילים אחרות אירוע מוחי. הם אשפזו אותו ונתנו לו מדללי דם כדי לפרק את קריש הדם. סבא שכב שם עם עיניים אדומות כמו דם ושתק.

סבא לוינשטיין

היום אנחנו יודעים שסבא עבר בביה"ח כמה אירועים מוחיים בצדו השמאלי של המוח. לסבא היה שטף דם במוח שגרם בסופו של דבר לפגיעה מוחית בלתי הפיכה שגרמה לו להיות משותק בחצי הגוף הימני שלו. אה, והוא גם איבד את יכולת הדיבר. שלחו אותו לבית לוינשטיין- מוסד שיקומי לאנשים שעברו מגוון רחב של תחלואים שהשאירו אותם נכים כך או אחרת. המקום הזה היה בדיוק כמו שמדמיינים בתי חולים- אפור, קשה, ריח של תרופה בכל מקום, צעקות וסבל, הרבה סבל. סבא סבל שם. הוא איבד את היכולת ללכת ויותר גרוע, לדבר. תארו לכם שאתם רוצים לחטט באף או ללכת לחטוף משהו מהמקרר או סתם לראות טלוויזיה- דברים פשוטים וטפשיים כביכול. אבל אתם לא יכולים. טוב נו, נגיד למישהו שכבר יעשה את זה בשבילנו. אה, כן אי אפשר, אני לא יכול לדבר. זה מזכיר לי מאוד תינוק. והדבר היחיד שתינוק עושה כדי לקבל אוכל או כדי שיחליפו לו חיתול- זה לבכות ולצעוק, בדיוק מה שסבא עשה. הייאוש הפנימי שלו, הסבל בלהיות כלוא בגוף לא מתפקד, היכולת לא לדבר או לכתוב או לעשות מה שאתה אוהב קרעו אותו ואותנו מבפנים.

סבא סובל, סבא מושפל. רוחצים אותו, מאכילים אותו, חיברו לו קטטר ויש לו חיתול. מרימים אותו ומסיעים אותו לכל מקום. סבא עובר ריפויים מכל מיני סוגים- פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור, באומנות, מסאג'ים ומה לא. זה לא עוזר. סבא רק מדרדר. סבא אמנם לא מדבר, אבל הוא שר! מסתבר ש'לדבר' ו'לשיר' נמצאים בחלקים שונים במוח, סבא מזמזם תפילות, שר שירים ישנים בצרפתית, בעברית ובערבית ומדי פעם, פה ושם, גם יוצאת לו מילה או שתיים. סבא אהב במיוחד לשיר את "יא עווזל פלפילו" של פריד אל אטראש מהמערכון של הגשש החיוור ולזמזם את תפילת הקידוש. כשהוא רצה להגיד לנו משהו כמו "מה שלומך?" או "תאכל משהו" היה יוצא לו "מקדש השבת!" במקום או "פלפילו פלפילו", הוא כמעט תמיד היה בוכה לאחר מכן.

היה מכשיר אחד בבית לוינשטיין שסבא שנא במיוחד, קראו לו "הטיל"- מן מיטה שאליה קושרים את סבא ומעמידים אותו בעל כורחו במשך שעה על מנת שהשרירים לא התנוונו. הוא צרח ורצה לרדת מהמכשיר- כי לדבר הוא לא יכול ולהתיר את הקשרים בעצמו ביד אחת הוא גם לא יכול. סבא בוכה הרבה בבית לוינשטיין בכל פינה במקום הזה יש כאב. היה איתו מישהו בן גילו (75~) שגם עבר אירוע מוחי שהשקיע את כל מאמציו בלהירפא. הוא הצליח ללמוד ללכת ואפילו לדבר. שאבנו ממנו תקווה שגם סבא יהיה כך! הוא השתחרר יום אחד. יצא מביה"ח הולך בכוחות עצמו. אחרי שבועיים הוא חזר, מרותק למיטה. הוא קיבל עוד אירוע מוחי, יותר קשה שגמר אותו סופית ולקח אותו, בסופו של דבר, לארץ בלי סבל.

החבר של סבא מחו"ל
סבא חזר הביתה. הוא יצא מבי"ח לוינשטיין- על גלגלים, אבל חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים. לסבתא קשה. היא לא בריאה בעצמה וכל עולמה חרב עליה. המשפחה ואפילו אני נתנו את מכל הזמן שלנו למען סבא ולא השארנו אותו יום אחד לבד במקום הנורא הזה אך עכשיו צריך לחזור לעבודה וללימודים וסבתא לא יכולה לטפל בו לבד. כך הגיע אלינו ממולדובה בחור בשם ולדימיר (שם בדוי). עובד זר שיחליף את ביה"ח ויאכיל, ינקה וידאג לכל צרכיו של סבא. עבודה פיזית ומנטלית קשה מאין כמוהה. אחרי שנתיים הוא ברח לא לפני שגנב מאיתנו כמה אלפי שקלים שהוחבאו אי שם. חבר אחר בא לבקר, מהפיליפינים. הוא היה יותר נחמד אבל אחרי כמה שנים גם הוא עזב לקנדה, סבא בכה. הוא נקשר אליו. אבל הטיפול בבן 75 שעושה את הצרכים על עצמו, וזקוק לטיפול 24/7 שוחק מאין כמוהו. עוד חבר הגיע לסבא, גם מהפיליפנים. בינתיים הוא איתנו. אנחנו מנסים לתת לסבא כמה שיותר תשומת לב ולגרום לו כיף ולעזור לו לשכוח מהכאב והסבל הפיזי והנפשי שהוא חווה שניה שניה יום יום למשך סוף ימי חייו. אך הדבר לא הולך להיות קל יותר ויהפוך לכמעט בלתי אפשרי.

זעקתו של סבא

לאשה שבאה לעשות לסבא מסאז' היו תלתלים. היא השכיבה אותו על שמיכה ברצפה והתחילה לעסות את גופו הקשה כאבן. היא כופפה את המרפק הלוך ושוב ובגלל שסבא לא משתמש בו הרבה זה כאב לו. הוא צעק עליה והיא לא נבהלה כי היא מכירה את זה. היא רק הרגיעה אותו ואמרה שזה נגמר עוד מעט. כשסבא כבר נהיה צרוד מרוב זעקות כאב הוא משך לה בתלתלים כשרכנה מעליו ורק אז הפסיקה.

סבא כבר התייאש, הוא רק מסתכל על היד החולה שלו שמחוברת לקיבוע מזיז את האצבעות בעזרת היד השנייה ובוכה. פעם כשביקש ממני להדליק את הטלוויזיה, כי עכשיו חמש ויש חדשות, הצביע על הטלוויזיה ואמר "פלפילו פלפילו" כדרכו. כשלא הבינו אותו, זה תסכל אותו נורא והוא רק צעק ובכה. היום סבא התייאש. הוא כבר לא מבקש, הוא צועק- רק צועק. הסבל במהלך כל 11 השנים האלו חצבו אותו ביד ברזל ועיצבו אדם חצי מת שחי רק כי הוא לא יכול ליטול את חייו. למקומות ציבוריים לא ניתן לקחת אותו יותר כי הוא צועק על כולם ורוצה לחזור הביתה. סבא כבר אדם שונה. הוא לא אותו אדם פעיל, אכפתי כיפי שמבשל ומפנק ולוקח לטיולים את הנכדים ומסביר ובונה ויוצר ומצחיק. סבא נהיה אדם מדוכא, עצבני ובעיקר אדם סובל. סבל אין סופי שאורך כבר 11 שנים. סבא לא אדם טיפש או מטומטם- ההפך סבא אדם חריף עירני ותוסס. הוא רק לא יכול לנוע ולהביע את עצמו מה שעוד יותר גורם לו לאבד את שלוותו מידי יום.

השבץ של סבא שינה לכולנו את החיים. יש מיליון היבטים אחרים שלא דיברתי עליהם כמו אמא שבוכה על אובדן האבא הנפלא שלה, על החברים שזוכרים כמה אדם עם לב זהב הוא וכולם שמרחמים ומצרים עליו.

הייתי רוצה לומר לכם שסבא לא צריך רחמים. ולמעשה סבא באמת לא צריך אותם- הם לא יגרמו לו שוב ללכת או לדבר- שום דבר לא יחזיר את האדם שהיה פעם. פעם עוד הייתה תקווה לנו ולו. היום היא נמוגה ונשחקה. אנחנו מבינים שאנחנו לקראת הסוף ואין אדם או אלוהים שיעזור לנו לא להגיע למר שבתרחישים.

אני אוהב אותך סבא ואני אומר לך זאת רבות. אני אוהב אותך על שום האדם שהיית ועל המאבק הבלתי אפשרי שאתה עושה יומיום. קשה לי ולכולם לראות אותך על כיסא גלגלים לא מאושר וסובל. ומאחל לך שהכל יעבור במהרה ושתפסיק לסבול ותזכור שאנו פה תמיד בשבילך, גם אם זה לא ממש עוזר. ובעיקר לבקש ממך סליחה על כך שעמדתי מהצד ולא היה לאל ידי לעשות דבר כדי להציל אותך מהגורל המר שלא הגיע לאדם המדהים, טוב הלב, הרגיש והאכפתי שאתה.