ואז זה הכה בי.
לא תהיה לי אישה, לא יהיו לי ממנה ילדים, תמיד יסתכלו עליי מוזר- המשפחה, החברים, ברחוב- כולם. זה שווה את זה? אולי עדיף לחיות בשקר? להגיד שזה היה שלב זמני ומהדגל שלי ירדו 5 צבעים והוא צבוע כמו כולם בצבע אחד?
זה התחיל כשהוא, הסטרייט, התחיל לדבר על העתיד, על ילדים, אישה, עבודה, לימודים, משפחה, חברים, זיונים, יציאות- חיים, מה שלי לעולם לא יהיה. אני תמיד יהיה מצורע, בודד, עם חיים בינוניים ופחות. אני דוהר חזיתית ב90 קמ"ש למול משאית סמיטריילר, ואני על אופניים. זה גדול עליי, יותר מידי לחצים, יותר מידי ציפיות- שלי ושל החֵברה ממני. אפשר להיות אומלל גם עם משפחה תומכת ומצב כלכלי מצויין, אפשר רבותיי. אני אומלל. אני רוצה אהבה ושהכל יהיה כמו בחלום שאני מדמיין- בן/בת זוג(?), עבודה שאני אוהב, ילדים(?), שמחה, אושר, לראות את העולם, חברים, לבלות-חיים. שום דבר לא מתפורר- העוגיה מעולם לא הייתה שלמה- יש לי קמח, ביצים, מים אך הסוכר נפקד. אני
יודע שזה יגמר מתישהו, אני לא אמשיך לסבול. יהיה רק שקט. והכל יהיה בסדר
לשאוף, לנשוף, לשאוף, לנשוף
החיים קצרים מידי בשביל השטויות האלא, אבל בשבילי השטויות האלא זה הדבר היחיד שנשאר
לקחת נשימה עמוקה
לעצום עיניים
ולקפוץ
אחר כך נטפל בפצעים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ANGELICO