לפני כמה ימים הלכתי לאימון ודיברתי עם מישהי על הגילאים של הילדים שלה ועל ההפרשים, ושאמרתי שאני מתכננת יחסית לרווח בין הילד הנוכחי שלי לבין העתידי/יים, שאני כנראה מוכנה להסתפק בשניים ואפילו יש ימים שאני חושבת על להישאר עם האחד המהמם שכבר יש לי וזהו.
והיא כמובן הזדעזעה והזדעקה והתחילה להגיד שהיא "יודעת איך זה" כי היא באה ממשפחה עם הרבה ילדים, אז אמרתי שכן, גם אני גדלתי
במשפחה גדולה, אמרתי "אנחנו ארבעה" ושניה אחרי זה נזכרתי שאנחנו כבר לא. לא טרחתי לתקן את עצמי כי למזלי גם לא היה זמן והתחיל האימון.
ואז הבנתי כמה המצב הזה מוזר. זה נכון שגדלנו ארבעה. רוב החיים שלי בעצם, כמעט כל הילדות שלי.
נכון שהייתה תקופה של 5 שנים (שמתוכן אני אולי זוכרת שנתיים במקרה הטוב) שבהן היינו רק שלוש ואני הייתי האחרונה.
אבל 20 שנה אח"כ היינו תמיד ארבעה. ככה גדלתי. על זה בכיתי כל השנים שנלקח ממני המקום של ההכי קטנה, על זה קינאתי באח שלי התינוק
שכולם תמיד התלהבו ממנו יותר ממה שהיו מתלהבים ממני כי הוא היה בן וכי פתאום הוא היה הכי קטן והכי חמוד. ואני הייתי רגילה שאני תמיד
הייתי הכי חמודה והכי קטנה. וכולם תמיד היו מתייחסים אליי הכי יפה ומתחנפים אליי (כמו שמבוגרים תמיד עושים, ועושים את זה היום לבן שלי
וזה ממש בלתי נסבל בעיניי).
אני זוכרת כמה קינאתי בו, אני זוכרת איך הייתי בשוק כשסבתא שלי, שבחיים לא צעקה עליי (כן צעקה כל הזמן על אחותי הגדולה), פתאום צעקה
עליי כי שיחקתי עם אח שלי כשהוא היה בן איזה חצי שנה ונתתי לו תנופה בטעות חזקה מדי והוא נפל עם הראש אחורה על הרצפה. והיה בום
ממש חזק, וסבתא שלי באה בהיסטריה והתחילה לצעוק עליי שזה מסוכן. ואני זוכרת כמה נעלבתי כי זה ממש לא היה בכוונה, ודקה לפני שהוא
נפל עם הראש ובכה, הוא ממש צחק ונהנה. וחשבתי שיגידו לי כל הכבוד שאני משחקת איתו כל כך יפה, ובסוף רק צעקו עליי. ועוד היא...
לא ידעתי שאמא שלי הייתה בדיוק בדיכאון אחרי לידה בגלל לידה טראומטית שכללה אלימות מיילדותית מצד האחיות, וכי אמא שלה לא באה
לבקר אותה בבי"ח אחרי שילדה, וכי היחסים עם אבא שלי נכנסו למשבר, ושהכריחו אותה לחזור לעבודה מהר מדי, מוקדם מדיי והיא הייתה
אכולת אשמה. היא לא הייתה פנויה לשום דבר. בבת אחת כשהוא נולד, איבדתי את הבית שלי (עברנו דירה), את הגן שאהבתי (עברתי לגן חובה),
את המקום שלי במשפחה בתור הכי קטנה והכי חמודה, איבדתי את ההורים שהיו עסוקים בלריב ובלשרוד את הרגע, ואיבדתי את האחיות שלי
שהתחילו ממש לגדול ולהיכנס או להיות עמוק בתוך גיל ההתבגרות, ודחקו אותי כלפי מטה, להיות עם אח שלי, בתור "הקטנים".
ואני, שאיבדתי את המקום שלי בתור הקטנה, רציתי להיות גדולה יחד איתן. ומבחינתן הייתי קטנה מדי. אבל עבור כל המבוגרים כבר הייתי
גדולה. ככה זה ילד הכי צעיר שהופך להיות סנדוויץ', ואז נדפקים ככה עם החסרונות של להיות קטן ועם החסרונות של להיות גדול.
ולא מרוויחים את היתרונות של שום צד כזה במשוואה, בעיקר מפסידים.
לא הבנתי אז שכולנו בעצם קיבלנו מתנה שהיה צריך לשמור עליה בכפפות של משי. ושזו הייתה אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי בחיים.
לא הבנתי שגדלתי עם בן אדם יוצא דופן מכל בחינה, יצירתי ברמות מפחידות, ורגיש ואמפתי ואיכפתי, וגם שמח, למרות הכל.
אני זוכרת אותו ילד שמח ששר שירים ושמח להשתתף בכל מה שעשינו.
וכולם ראו אותו בתור סרח עודף, רוב הזמן.
נכון שהיו גם רגעים יפים בילדות ביחד, בכל זאת גדלנו ביחד. בהתחלה באותו חדר ואח"כ בחדרים נפרדים אבל היו חופשות משותפות
ומשחקים משותפים ובכללי חיינו ביחד. ואני רק הייתי עסוקה בלכעוס על מה שנלקח ממני ולהתרפק על העבר. שנים.
כנראה שזה היה בצדק, ושאף פעם אי אפשר לראות באמת מה יש לנו מול העיניים, עד שמאבדים את זה. או ליתר דיוק, עד שזה מתאבד.
אז אתמול בעבודה ישבתי עם כמה אנשים, חלקם מספיק וותיקים כדי לדעת מה הרקע שלי וחלקם חדשים לגמרי שאין להם מושג.
והתחלנו לדבר על הגילאים של ההורים, ועל העזרה שלהם עם הנכדים, ואז אמרתי משהו על זה ש"אני שלישית, אז מלכתחילה לא
היה לי יותר מדי צ'אנס ללדת נכד להורים צעירים" ואז החדשה שאלה אותי "את אחרונה?" ואוטומטית אמרתי "לא, לפני אחרונה"
ואז נתקעתי וידעתי מה כנראה עובר לוותיקים בראש, וקצת הורדתי את הראש והתחלתי לחשוב מה להגיד עכשיו, מה נכון, מה לא נכון,
כי היום אני אחרונה, אבל לא הייתי אחרונה, וגם היום אני לא מרגישה אחרונה, עד שסוף סוף במשך כל כך הרבה שנים לקח להשלים
עם זה שאני כבר לא אחרונה, ושגדלנו מחמישה לשישה, שמשולחן אחד שיושבים שניים בכל אחד ואחד בראש, עברנו לשניים מכל צד
עם ראש וזנב, ושמלהיות מסוגלים לנסוע באוטו רגיל, כבר חייבים אוטו גדול יותר
ואז הם התחילו לדבר על ילד רביעי והשיחה הוסטה למקומות אחרים וככה ניצלתי מלהציף את החרא הזה ולגרום לאי נעימות.
אז מה? אני אחרונה? לא, אני לא.
"כמה אתם?" - ארבעה. היינו. אני לא יכולה להגיד שאנחנו שלוש.
אני הייתי אחות גדולה כל השנים. אמנם אולי לא הכי מוצלחת, אבל הייתי.
כל מי שאני היום מבוסס על זה שבין היתר הייתי אחות גדולה לאח קטן ושאני שלישית מתוך ארבעה.
זה פשוט לא נכון להגיד שאני האחרונה מתוך שלוש, כי אז אפשר לחשוב שגדלתי כל החיים כמו נסיכה, בת זקונים שכולם מפנקים אותה.
לא, אני גדלתי רוב החיים כמו ילדת סנדוויץ' שהייתה פעם ילדה אחרונה והפכה לאחות גדולה שכיפכפו אותה מכל הכיוונים.
והיה לי המזל לגדול עם ילד מקסים שבאמת היה יפה מדי בשביל העולם הזה.
לא יכולה לסבול שבתות, כל שבת זורקת אותי לשבת הנוראית ההיא שקיבלתי את הטלפון ששמט לי את הקרקע מתחת לרגליים,
וליטרלי איבדתי את התחושה ברגליים באותו רגע. כשהבנתי שזה סופי.
כל חג, כל יום הולדת, כל שישי בערב, כל שבת, בכל רגע שמח, בכל רגע של רגיעה או הפוגה - האבל מתגנב והאשמה והגעגוע אוכלים אותי.
מה יהיה ביום הולדת שלו? כבר צחקתי שזה יהפוך למסיבת "אין יום הולדת" ואז פתאום כל הקונספט הזה של "אין יום הולדת שמח!"
מאליס בארץ הפלאות (של דיסני, בדיבוב לעברית, עמכם הסליחה) קיבל משמעות הרבה יותר מורבידית ממה שכנראה התכוון המשורר.
או שאולי הוא התכוון בדיוק לזה, לא יודעת מה עבר ללואיס קרול בראש כשהוא כתב את זה.
הבן אדם רצה להתחתן עם ילדה בת 11 כשהוא היה בן 40 פלוס אז באמת שנראה לי שאפשר לקחת בעירבון מוגבל את המחשבות שלו.
כל דבר מקבל משמעות מורבידית עכשיו.
כבר אמרתי שזה כמו הסוסים בהארי פוטר, שעד שלא עוברים חוויות מסוימות בחיים, רואים רק כרכרות ללא סוסים, וברגע מסוים כשמאבדים
את התמימות אז פתאום המוח מסוגל לראות איך נראים הסוסים שסוחבים את אותן כרכרות. וזה ממש ככה.
אפשר להגיד שאני מסתובבת 24/7 עם אח שלי תלוי מעל הראש שלי. כל היום סוחבת את הגופה שלו מעליי.
אולי חבל שלא ראיתי את הגופה, אולי היה יותר קל להשלים עם המוות שלו.
אני כל הזמן זזה בין לראות אותו תלוי לבין לראות אותו עטוף בתכריכים ושמכניסים אותו לקבר בלוויה הכל כך פסטורלית הזאת.
אני כל היום זזה בין החבל לקבר, וזה מפסיק רק כשאני ממש עמוסה בעבודה ואז אני בשוונג ושוכחת מהכל, או כשאני רואה טלוויזיה
ועסוקה במציאות אלטרנטיבית הוליוודית שבה כולם יפים ופוטוגנים ומנותחים להפליא.
ואז אני שוב נזכרת בו תלוי לי מעל הראש, ונכנס לקבר. ושוב תלוי, ושוב נקבר.
ואני עייפה וצריכה לתפקד ומתפקדת מתוך עייפות ואוטומט וכוח האינרציה, ואני רואה א.נשים ששמחים ומתלהבים מהעבודה שלהם,
שיש להם תשוקה מהעשייה שלהם בחיים, ולי גם לפני שנהייתי אחות שכולה לא היה את זה, תמיד הייתי עושה דברים בלי עניין ובלי תשוקה.
ועכשיו זה רק החמיר, יש לי מיליון סלעים שיושבים לי על החזה ולא נותנים לי לנשום או לקום. וכל פעולה הכי קטנה שצריכה להתניע את היום,
מרגישה כמו להזיז מיליון סלעים כדי לפלס את הדרך כדי להכין קפה.
כן, הקפה של הבוקר זה ההיילייט של היום שלי, ומשם בגדול זה יכול אולי קצת להשתפר לנסיעה נחמדה עם פודקסאט שמסיח את הדעת,
או להתדרדר מאוד לתהום של בכי, אבל, געגוע ושכול. המון שכול.
וכיבויי שריפות על ימין ועל שמאל בכל רגע נתון במשפחה.
בכל רגע נתון אני יכולה לאבד עוד אחות או הורה.
ומה בעצם מונע מהמציאות לגרום לי לאבד את הילד שלי או את בעלי? (חס וחלילה וכו' וכו').
עד שסוף סוף בניתי מגננה והדחקתי את הפחד מלאבד אותם, עכשיו הכל נפרץ ואני מוצפת אימה.
ואז עוד רגשי אשמה. כי אם אלה באמת הרגעים האחרונים שלנו ביחד, אז למה אני מבזבזת אותם על להתאבל על אנשים מתים?
למה אני לא עסוקה בחיים עצמם, בלהנות מהם? לא, אני לא מצליחה. זה טרי מדי עדיין.
אבל מה יהיה אם עד שזה יגליד, אני אאבד עוד מישהו? ואז אני אצטער על הזמן שבזבזתי על האבל שלי?
אין לי באמת שליטה על זה. זה קורה מעצמו. אם רק היינו יכולים באמת לשלוט ברגשות שלנו, כנראה שכל העולם היה יותר פשוט.
תכלס בא לי לצאת לטראק של חודשיים עם קבוצת מטיילות שלא מכירות אותי. שלא יודעות על האסון שלי.
ולהיות בלי אף אחד. רק אני והטבע והכמה חפצים הממש חיוניים.
נמאס לי להתעסק ברכוש, בחפצים, בכסף. ביומיום השוחק.
טוב, אולי יום אחד כשהילד יגדל. ככה זה כשקשורים אלייך 24/7 וכל דקה שאת "מבזבזת" מחוץ לבית, אח"כ דורשים ממך פיצוי של "זמן אמא".
שלא לדבר על הזוגיות. זה כבר נושא בפני עצמו.
אין לי כוח
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנה מצויה