אין לי באמת תירוץ להזניח ככה את הדירה שלנו, ואין לי באמת תירוץ למה לא לעשות ספורט (אינטנסיבי).
הרי... זה לא עניין של כסף. וגם לא באמת עניין של זמן. מבחינת זמן- אולי זה היה התירוץ שלי בשנתיים האחרונות
כי התואר באמת היה מאוד עמוס, ברמה שפשוט לא היה לי מספיק זמן לסיים את המטלות שלי וספורט אינטנסיבי איכשהו
לא נראה לי אז כמשהו שבא בחשבון (למרות שבתכלס גם אז יכולתי, אבל זה היה יותר קשה ליישום). והיום? הסמסטר
שלי, לפחות סמסטר א' היה חצי מערכת, בקושי למדתי, היקף שעות של חצי ממה שהיה לי עד היום, וגם לחצי ממה שנותר
לא באמת הגעתי כי לא היה בשביל מה (מרצים חרא). מישהו הפריע לי לקום ב6 בבוקר לריצה? מישהו הפריע לי לעשות מנוי
בקאנטרי ולשחות? אף אחד. גם בצבא בתכלס יכולתי לעשות את זה, האוטו של ההורים היה אצלי רוב הזמן והתחלתי
מאוחר בבקרים, כבר היה לי מנוי על חשבון ההורים... איך לא ניצלתי את זה כדי ללכת כל יום- לשחות, לעשות עיצוב בטן, וכו'..
נו טוב. לא בוכים על חלב שנשפך.
כמו שהיום אני מסתכלת על פעם ואומרת "איך לא עשיתי את זה" - אז אפשר להסתכל על היום (ממש היום) ולשאול- "איך אני לא עושה"?
הרי אין שום בעיה בין סמינריון למבחן, בין שיעור באוניברסיטה לבין עבודה, בין אירוע משפחתי לאירוע חברתי - יכולתי יפה מאוד לעשות הכל.
בתכלס יכולתי לא רק לעשות ספורט אלא גם לעבוד בבייביסיטר או שיעורים פרטיים או כל דבר אחר בנוסף לעבודה הנוכחית שלי,
אבל בקשר לזה יש לי קצת מחסומים פסיכולוגיים... לגבי הספורט- יש לי בדיוק מחסום פסיכולוגי אחד: שלא בא לי.
כן, צריך למצוא משהו שאוהבים. יש תחום ספציפי שאני מאוהבת בו, אבל אם קודם אמרתי שהבעיה היא לא הכסף, אז כשמדובר בתחום
הזה- הבעיה היא בעיקר כסף. בעצם לא מדויק... כי יש לי אפשרות ללכת יותר בזול אבל... נו... גם שם יש מחסום פסיכולוגי.
לשם ספציפית לא בא לי ללכת לבד. בתכלס מה שמחזיק אנשים לאורך זמן בענף ספורט מסוים, זה האנשים שאיתם.
אם יש מי שבא איתך לאותו מקום - זה הרבה יותר מהנה. מחזיקים אחד את השני, לא כ"כ קל לבטל כי כבר קבעת עם מישהו אחר,
ואם זה חוג כלשהו שמתקיים בשעה מסוימת אז בכלל- יש דדליין! מתכוננים לזה מראש, יודעים מראש ובאים. ונורא לא נעים לבטל.
אבל אם זה ספורט שעושים לבד- כמו לרוץ בבוקר סתם ככה.. או לשחות בבריכה בלי אף אחד שאני מכירה (ושחייה זה ספורט שנורא
משעמם אותי, הסיבה היחידה שאני עושה אותו היא כדי לשפר את הנשימה.. אסמטים...) - אם זה ספורט שעושים לבד, רוב הסיכויים
שזה לא יחזיק. אצלי לפחות. ואצל רוב האנשים (יש בודדים עם משמעת עצמית שאיכשהו מצליחים להחזיק את זה).
למזלי העבודה שלי כוללת סוג של פעילות גופנית מתונה, שכוללת בעיקר עמידה ממושכת והליכה (לא מהירה בהכרח). אני חוזרת
אחרי כל יום עבודה עם כאבי רגליים, בתקווה שמתישהו הכאבים יפסיקו וזה יהיה סימן להתחזקות של השרירים.
אבל זה לא עובד על סיבולת לב-ריאה. אני בעבודה הזאת כבר כמה חודשים, והיום הלכתי ברגל לעשות איזה סידור ליד הבית-
דיברתי בטלפון תוך כדי הליכה בעלייה מתונה, והתנשפתי כמו מטורפת! כמו אישה זקנה!!!! מה זה?!
איפה הימים של גילאי 14-16 שבהם הייתי כולי שריר אחד גדול? שהייתי עושה כפיפות בטן ושכיבות שמיכה כמו מכונה,
רצה אלפיים בכיף (אם כי אף פעם לא באמת אהבתי ריצה, גם בשיא הכושר שלי. זה בערך הספורט השנוא עליי כשזה לבד).
ואני גרה במרחק נסיעה באופניים מהקמפוס... למה לעזאזל אני מבזבזת על זה כסף באוטובוסים?! כאילו... יש כבר אופניים אצל
ההורים שלי, אני רק צריכה להעביר אותן אליי (וזאת לא בעיה, יש להם רכב..) ולתקן אותם. יעלה כמה שיעלה (לא מאמינה שיותר
מכמה מאות במקרה הגרוע) - יהיה לי כלי תחבורה להסתובב בו ברחבי העיר ואני לא צריכה טובות מאף אחד- לא רכב ולא אוטובוס.
כמה טיפשי מצדי לא לעשות את זה.. אני פשוט שונאת אינטראקציה עם אנשים. אם זה היה תיקון שהייתי יכולה לעשות לבד אז כבר
הייתי עושה אותו מזמן (אם כי נכון שגם יש לנו בעיית אחסון קלה בדירה ואין בדיוק איפה לשים את האופניים.. אבל אפשר למצוא
פתרון). כמו שאני אמורה עכשיו ללכת לספרייה ולשאול ספרנית כלשהי איך לחפש שם מאמרים לעבודה שלי.. רק המחשבה על זה
מעוררת בי חלחלה. למה? כי אני פוחדת שיש דברים מובנים מאליהם שאני אמורה לדעת, ואני כבר שנה ג' וזה מוזר לשאול שאלות
כאלה של "צעירים..".. מצד שני - זה כל כך מטופש לחשוב ככה! למי איכפת מה אני שואלת? למה שלספרניות יהיה איכפת?
ולמה איכפת לי אם איכפת להן בכלל?! למי איכפת מה מישהו יחשוב עליי שם? הספרייה כ"כ מלאה אנשים שאף אחד לא שם לב מה
אתה עושה, לאף אחד לא איכפת מי אתה או מאיפה אתה. כל מה שאיכפת להם זה שתראה כרטיס סטודנט בכניסה ושלא תיכנס עם
קפה למתחם שלומדים בו. נו.... תפסתי את עצמי ברגע של טיפשות ועכשיו אני מתפקחת ממנו.
חייבת לציין שהקפיצה הקטנטנה הזאת לדואר גרמה לי לכמה תובנות.... מוזר שזה היה הטריגר.
אז תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה הצעתי לחברה שלי שגרה לא ממש קרוב אליי אבל גם לא כזה רחוק- להיפגש
באופן קבוע ולעשות ריצות ביחד. נראה כמה זמן זה יחזיק- גם אם רק חודש-חודשיים זה שווה את זה בגלל זמן האיכות..
זו חברת ילדות שלי, חברת אמת שלא יוצא לי לראות אותה הרבה ודווקא חסר לי הזמן הזה איתה. אז זה טוב.
אז נשאר לי עכשיו לאכול צהריים (כי לא בא לי לזרוק על זה כסף באוניברסיטה), לשטוף את הכלים שלי, לסיים לקפל כביסה,
לפרוק את המיני-קנייה שעשיתי בדרך מהדואר ולנסוע לאונ' (הפעם עם הרכב של ההורים ששוכב אצלי מסיבה לא ידועה,
סתם כי נראה לי שעל כזה מרחק - המחיר של האוטובוס פשוט לא שווה את זה, במיוחד כשאני חונה באפור :)
ולחפש חומר לסמינריון. ולהדפיס אותו ולקרוא אותו ולסכם.... ולקוות שזה יקדם אותי איכשהו. כי באמת שאין לי מושג מה
לעזאזל אני אמורה לעשות בעבודה הזאת ויש לי הרגשה שהמרצה כבר לא יהיה כזה סובלנו לשאלות של סטודנטים שלא סגורים על עצמם.
כשאני אדע מה לשאול אני אשלח לו מייל או משהו... אם בכלל... תכלס לא ממש איכפת לי, אני רוצה עובר וזהו. הממוצע לא רלוונטי.
ונשאר לי עוד לחכות לציון של מבחן כלשהו שאני ממש מקווה שלא יהיה לי בו מועד ב', אם כי זה לא בטוח העניין.... סיכוי טוב שאני אצטרך.
ובעניין ניקיון הבית- בתכלס כל האחריות בעניין הזה מוטלת עליי, כי כבודו טוען שהוא לא יודע (לא רוצה) לנקות / לסדר. עכשיו..
זאת דירה קטנה. כולה 40 ומשהו מ"ר (במודעה היה כתוב 60!!!!!) אז זה לא כזה סיפור לנקות אותה גם לבד! פשוט הפרנציפ
קצת מעצבן אותי... מעצבן אותי גם שבגלל הבלגן שהוא משאיר - זה מקשה עליי לנקות. כי אם רק אני הייתי גרה שם, לא הייתה לי
בעיה להרים הכל ולשטוף, כי הכל מסודר אצלי. אבל אצלו יש טונות של בלגן וניירת שהוא לא טורח לסדר או למצוא להם מקום (וחס
וחלילה אם אני אעז לגעת לו בדברים כי זה יגרום לו לאבד אותם.... כן אני יודעת זה מגוחך לגמרי) - ובקיצור... באסה.
ובאמת שניסיתי הכל. ניסיתי לעורר בו רגשי אשמה, ניסיתי לכעוס, לבכות, לעזוב את הבית בסערה ולחזור רק אחרי 12 שעות
כשאני מסננת אותו בטלפון, ניסיתי לאיים עליו בזריקת הדברים שלו מהבית (וקיבלתי בחזרה איום שיזרקו אותי מהחלון...).
בקיצור אני צריכה להתמודד עם ילד בן 5 (וחצי!!!) שמבלגן לי את כל הבית ולא מוכן לעזור בכלום. כל פעולה הכי קטנה שהוא
עושה- כמו שטיפה של הצלחת שלו או פינוי של 2 בקבוקי קולה ריקים (מתוך 8 ששוכבים בחדר, חצי מלאים) - אני צריכה להלל
אותו אחרת גם את זה הוא לא יעשה. אז כשאני מספרת את זה לחברות שלי / משפחה שלי - "מה! איך הוא עושה לך את זה!
תעשי לו..! תכריחי אותו..! תחנקי אותו!!!..." וכו' וכו'.. וכשהרמיזה הכי קטנה נאמרת ליד ההורים שלו - אבא שלו שותק, ואמא
שלו ממלמלת על זה שהיא לבד (אמא ל-4 בנים) מנקה בית של 2 קומות ומרתף בעצמה ואף אחד לא עוזר לה, ושדירה קטנה כמו
של אמא שלה (שגדולה בערך פי 2 מהדירה שלנו) - היא עושה בצ'יק ולא מבינה למה אחותה מקטרת על זה. כאילו המסר הוא
שאני צריכה להגיד תודה שהדירה שלנו כ"כ קטנה עד ש(אין בה מקומות אחסון)אני יכולה לנקות את כולה בעצמי "בלי מאמץ".
ואני, אגב, גדלתי בבית פמיניסטי רדיקלי שבו אבא שלי בעצם היה מבשל, מנקה ועובד, כשאמא- רק עובדת. האחיות שלי ואני כמעט לא
נקפנו אצבע בבית, ואח שלי ואבא שלי דווקא כן עשו הרבה. ז"א גם אני וגם החבר גדלנו בבתים שבהם בני המין השני עשו הכל בשבילינו
ועכשיו אנחנו שנינו גרים יחד.. ומישהו צריך לעשות את העבודה... כרגע זה נופל רק עליי כי אני עם השנים למדתי להכריח את עצמי
להגיע למינימום של סדר וניקיון בחיים, והוא לא. עד היום אמא שלו עשתה בשבילו הכל והם חושבים שהם פשוט יעבירו את המסורת
הזו אליי כאילו כלום. זה לא יעבור בשתיקה- אני לא מתכוונת להיות האמא החלופית שלו.
אני מתנחמת בעובדה שהחבר דווקא בזמן האחרון הראה נכונות לבשל ואפילו עמד בה (כמובן שאת הכלים אני עשיתי בסוף, אבל
לפחות הוא בישל משהו.. ויצא יותר טעים מהדברים שאני מכינה). זה לא שהוא באמת ובתמים מאמין שאני צריכה לעשות הכל בבית,
אלא באופן תיאורטי הוא רוצה לעזור והוא מבין שהדברים סתם נופלים עליי שלא בצדק, הוא מבין שהוא לא בסדר פה ומתנצל על זה
הרבה, וכן יש מגמת שיפור כלשהי- הוא טורח לפעמים לשטוף צלחת או שתיים כשאני מבקשת ממנו (כשכמובן- עוברים 3 ימים מרגע
הבקשה ועד לרגע הביצוע, אבל הוא טוען שהזמן פה זה לא פקטור. אני לא מסכימה אבל שותקת כי לפחות הוא עושה משהו, בתקווה
לא לדכא אותו אלא דווקא לגרום לו להמשיך).
היו פעמים שהוא עשה משהו כ"כ קצת- בצורה מגוחכת (מתוך כיור מלאאא כלים הוא שטף סיר אחד וטען שאין יותר מקום על המתקן
של הכלים - אז הזזתי את הסיר והראיתי לו איך כן יש מקום ואיך הוא כן יכול לשטוף עוד - הוא טען ש"לא... אבל כבר ניגבתי את
הידיים.... אני אשטוף אחרי שאחזור מהמשחק.. [כדורגל]" - חטפתי קריזה, התעצבנתי עליו "אתה רציני איתי?!?!?! זה כל מה שאתה
שוטף אחרי 3 ימים שאני רודפת אחריך עם זה?! סיר ומחבת?!??!!!! אתה נורמאלי??? תראה איך הכיור מלא כלים!! איך אני יכולה
בכלל לעשות משהו כאן עם כל הבלגן הזה!! אמרת שאתה תשטוף אז חיכיתי עם זה אחרת כבר הייתי שוטפת בעצמו והיה לוקח לי
רבע מהזמן שלקח לך לשטוף את הסיר המסכן הזה!!!!!!" וכו' וכו'... ואז הוא נעלב מזה שצעקתי עליו והחליט להישאר בבית כדי
לשטוף את שאר הכלים במקום ללכת למשחק. ניצחון? לא בדיוק.
התוצאה: הוא בזבז את הזמן בלנסות לקלוט את השידור מהמחשב (ללא הצלחה) ואחרי חצי שעה של עצבים הלך לחבר הזה שלו
כדי לראות את המשחק. הכיור נשאר כמו שהוא. בישלתי על הבלגן והלכלוך. יום למחרת נשברתי ושטפתי את הכלים (הברקתי את הכיור).
כרגע אני מסתפקת בזה שהוא פשוט לא ישאיר כלים ("הפעם אלה הכלים שלך! תשטוף אותם! אל תשאיר לי כלים!!!") וזה עובד בערך
ב-90% מהזמן (מתוך צלחת, סכום, קופסה, ספל וכפית הוא שטף הכל חוץ מהספל והכפית ששכח בחדר ובסוף אני שטפתי אותם).
וככה נמשך לו המרדף. אני ממש מקווה שהמצב ישתפר.... הבעיה שלי היא שקשה לי לחיות בג'יפה ואני חייבת לנקות מתישהו כשזה עובר
רמה מסוימת של לכלוך- אני לא מספיק חזקה כדי להשאיר לו את הג'יפה ולגרום לו לעמוד במילה שלו. אם היינו 2 שותפים נפרדים
שגרים סתם ככה בדירה אחת (עם חדרים נפרדים), זה היה הרבה יותר פשוט. את כל הבלגן שהוא משאיר ברחבי הבית הייתי זורקת לו
לחדר שינה, את הכלים המלוכלכים שהוא משאיר לי הייתי שמה לו על המיטה וסלאמאת. אבל.... הבעיה היא שאנחנו ישנים על אותה מיטה
והחדר שלו זה גם החדר שלי. חדר בלגאן כבר יש לנו וזה לא עוזר בכלל.
אוקיי אז כן יש לי תירוץ ללמה לא לנקות את הבית. אני חוזרת בי. ההליכה לדואר לא נתנה לי כל כך הרבה תובנות כמו שחשבתי...
ועכשיו אני שוב כועסת עליו כי כתבתי על נושא הסדר והניקיון. הוא כבר יודע שהוא צריך להשתפר בנושא כמו שאני יודעת שאני צריכה
ליזום יותר דברים רומנטיים ומיניים בינינו. זה החיסרון שלי..
טוב אני צריכה ללכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שושנה מצויה