יכול להיות שנסחפתי, כולה חיים.

לא תמיד אהבתי את השם שלי, אני מודה. במיוחד כי תמיד היו לפחות עוד 3 גלים באותה הכיתה, רובם בנים.

מסתבר שכשאמא שלי היתה בהריון איתי היא נהגה ללכת המון לים (קיטשי, אני יודעת), ויום אחד כשהיא מסתכלת על הים היא חשבה לעצמה:

"אני רוצה שתהיה לי ילדה כמו הגלים של הים. לפעמים שקטה, ולפעמים סוערת".

(היא לא ידעה שתקבל צונאמי).

בכל אופן, מאז ההסבר (הפואטי יש לציין) של אימי- השם התחבב עלי.

מגיל צעיר אמרו לי את זה. חברים, אוייבים, משפחה, סביבה. סוג של זהות- זאת גל והיא חיה בסרט. תמיד מגיעה עם רעיונות הזויים והולכת ועושה אותם.

הקטע באנשים שחיים בסרט, (ופה בדיוק הפספוס של הרבה אנשים בין אנשים שחיים בסרט לבין אנשים שפשוט אין להם בוחן מציאות- ואלו שני דברים שונים בתחלית האחד מהשני) הוא שהם משיגים (כמעט) כל מה שהם רוצים. הרי בסרטים הכל אפשרי. וזה היופי.

זו אחת מהאמונות שלי לגבי החיים- IT IS WHAT YOU MAKE OUT OF IT;

ואם כבר לחיות בסרט, לפחות שיהיה של פליני- תיאטרלי, סוריאליסטי ובאיטליה. לכן לאחר שנה של לימודי מנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטה בוינה, אוסטריה, (כאשר הבנתי שמדינות קרות עובדות פחות טוב בשבילי, בכל זאת- מה הוא גל ללא ים ושמש!?) החלטתי לעבור לגור באיטליה. תמיד רציתי לבקר שם, וכשנפלה בחלקי ההזדמנות לגור שם קפצתי עליה כשבמוחי רצה הסצנה המפורסמת של אניטה אקברג ב "LA DOLCE VITA" בתוך המזרקה

(חיה בסרט, אמרתי?!) חוצמזה שתמיד רציתי ללמוד איטלקית! אז נכון, מרצ'לו מסטוריאני לא שלף אותי מהפונטנה די טרווי ברומא, אבל גרתי באיטליה קרוב לשנה והיום, שנתיים אחרי שחזרתי, עדיין אני מאוהבת. קוראת באיטלקית, מחוברת לחדשות, קוראת את הרכילויות. בקיצור, השארתי חתיכה מהלב שלי שם ללא ספק.

בשנתיים לאחר שחזרתי עסקתי בתחום הפרסום במשרד פרסום גדול ונוצץ, היה מרתק, פגשתי אנשים טובים ומוכשרים והבנתי שכנראה שהכיוון שלי הוא לימודי תקשורת. התחלתי את הלימודים (לא לפני שחרשתי את מרכז אמריקה לאורכה ולרוחבה במשך 3 חודשים) והיום אני סטודנטית מן המניין. מי היה מאמין? מקורקעת לקרקע ל3 שנים הקרובות (לא שזה מונע ממני לחשוב מה יהיה מקום המגורים הבא שלי בעולם.)

ובינתיים, אני כאן, כותבת בלוג כמו ילדה בת 16.

לא יודעת כמה זמן אשאר פה.

קצת כמו מרי פופינס, כנראה עד שהרוח תשנה את כיוונה.

עד אז- נתראה בקרוב שוב.