נסחפתי עם עניין הבריחות מחיי היום יום,אני מפריז עם כמויות השתיה ביחס לעצמי ובנוגע לסמים,משתדל להפחית.
הסיבה לצעדים בהם אני נוקט היא פשוטה,אני לא מרגיש שאני עושה עם עצמי משהו,עוד כ20 יום אני מתגייס,התפטרתי מהעבודה בגלל הגיוס למרות שמילא סבלתי שם נורא וזו הייתה אבן גדולה שירדה לי מהלב.
בגלל אותו גיוס אני מרגיש שאני לא יכול להכנס לשגרה בלי לומר שממשתי את המן כראוי,מה שלא קורה,אם אני אשכח את כל מה שאני עושה כאשר אני שותה או מעשן,אולי אצליח לפנזט על מה שהייתי עושה בזמן ולהגיד רשמית שניצלתי אותו כראוי,כשבת'כלס אין בי שמץ של מושג מה היה,נכון להרגע אני מסטול קשות,הלכתי מרחוב אלנבי בתל אביב עד לבית,חתכתי דרך החוף הסתכלתי על החול הקריר והבנתי שבתור אדם שחושק בהנצחתו בחברה בצורה כלשהי בגלל הפחד מנטישה אפילו לאחר המוות,לא עשיתי שום דבר בכדי להשאיר סימן,הסימנים היחידים שהשארתי בחיי הן הצלקות שעל הידיים שלי ועקבות כפות רגלי למרגולת הים,בשלב כזה או אחר במהלך הימים הקרובים הסימנים ישמטו מהחול כמעט עד שיעלמו,אבל לפני כן יגיעו אנשים שיספיקו למחוק זאת לגמרי בעזרת העקבות החדשות שהם מתביעים בחול מעל אלו שלי,ובכך אני אמחק לגמרי.
אני לא יודע לאן מוביל הקטע הזה,אבל אני מפחד להעלם,מאוד מפחד.
אני לא יודע מה הדחף הבלתי נשלט הזה להיות אדם בעל נוחכות בעולם הזה.
ומצד שני ישנו ההרס העצמי שסותר לגמרי את כל מה שנאמר בפיסקה מעל,ההרס העצמי שמשמיד לאט לאט הכל,את הצרכים הבסיסיים שאדם צורך ביום יום,כמו לאכול,לישון וכו'..
אני מרגיש מסורבל ומסתוסך מכף רגל ועד ראש,אני מקווה שאני אגדל ואלמד לקבל את הדברים אפילו שונה יותר משלמדתי לקבל אותם נכון לעכשיו,אולי אז אני אהיה שלם עם המחשבות שלי בצורה שותפת בלי שהן יסתרו זו את זו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
