נוכחתי בשתי לוויות
חמישה פעמים ישבתי שבעה
והייתי בעשרות אזכרות.
היום הייתי בהלוויה השנייה.
לא מישהו שהיה קרוב אליי. אחי? אז אשתו? זה סבא שלה.
ארבע שעות נסעתי היום ברכבת מתל אביב לעכו הלוך וחזרה.
לקחה לנו חצי שעה להגיע מהקיבוץ שסמוך לעכו, שם הוא חי מאז שעלה לארץ, אל בית הקברות.
הגעתי לשם באחד וחצי חזרתי לכאן בשבע וחצי.
ובין כל החישובים האלו זה מה שקרה:
מאז שאימי נפטרה לפני כשלוש שנים אחי הבכור היה התומך הראשי שלי בהכל; התמודדות עם האבל, הפחדים מהעתיד, עניינים הקשורים לבית הספר שלי וכו'.
כשאחי הודיע לי על מותו של הסבא ידעתי שאני חייבת להגיע, בשבילו, בשביל שהוא לא יהיה לבד. לא ממש יצא לי להכיר את הסבא.
ידעתי שאח שלי יהיה בסדר הוא הסתדר לבד, זה עדיין לא אמר שהוא היה צריך להיות לבד.
הלוויה הייתה מרגשת עד בכי, שונה משל אמא שלי. כולם כתבו מראש הספדים והקריאו אותם בקול רועד שניסה להשמע יציב.
אצל אמא שלי חוץ מאחי השני כולם נאמו מהלב. (לא אומרת שזה יותר טוב או רע, פשוט מבחינתי היה שונה.)
לא חשבתי שהלוויה שלא קשורה אליי יכולה להשפיע עליי בצורה כל כך ישירה.
לא כי זה הזכיר לי את האובדן של אימי ולא כי זה החזיר אותי לימים העצובים שלי ביותר.
אלה מהסיבה הפשוטה שהבן אדם היה מעורר השראה ואפילו לא ייצא לי לדבר איתו יותר משיחה של חמש דקות, וחבל.
זה ברור כשקרוב משפחה נפטר או בכלל כל אדם קרוב נהיה צדיק מסדום וכל הצדדים הפחות יפים נשכחים.
אבל הנאומים של כל בני משפחתו היו מלאים בציטוטים של המנוח עצמו. מבחינתי כל פעם שמצטטים מישהו זה אומר לי שזה השפיע על הבן אדם. לטובה או לרעה. הרי למה שמישהו יזכור משפטים שלמים לכל החיים שלו.
ינקל'ה, המנוח, נולד בלטביה, במלחמת העולם השנייה הוא הגיע לאושוויץ ואיבד את כל משפחתו. לאחר המלחמה הוא שט לכיוון מדינת ישראל והבריטים סובבו את הספינה לכיוון קפריסין, שם שהה במשך חצי שנה. לאחר מכן ניסה לחזור לארץ ישראל והגיע ישר לקיבוץ סמוך לעכו וחי שם עד גיל שנפטר אתמול בגיל 94 המכובד ביותר.
בין לבין הוא התחתן לשתי נשים, הראשונה הכיר לאחר המלחמה לפני ששט לארץ ונפטרה בגיל מוקדם, ממנה זכה לשתי בנות. השנייה נפטרה ב2007.
אני מודה האובדן שחוויתי הכניס אותי להלם, איבדתי את הצפון, פיקפקתי בכל דבר שאני עושה, מרגישה או רוצה. רציתי למות, אני רצינית. רציתי למות.
אבל בחיים לא היה לי את האומץ, והבן אדם הזה שהיה גדול ממני כמעט פי ארבע חי חיים מלאים באובדן, עצב ויגון. אבל לא שקע בשום מצב.
באחד הנאומים נאמר עליו שהיה פרקטי, אף פעם לא ויתר, כי ויתור אומר שאתה חיי על תירוץ. תירוץ למה אתה לא יכול להתקדם והוא בחיים לא עצר.
אם לא הצליח להתקדם אז הוא פתח התחלה חדשה.
ואז בשעה אחת המטרה לבוא להיות אחותו הקטנה של אחי שבאה לתמוך נהפכתי לאחת מהמתאבלים.
"היה עצוב" אמרתי לאחי לאחר שקברו אותו.
"ככה זה בדרך כלל." הוא ענה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
NonaLoveU