death and all his friends

יש לי כמה מחשבות שאני רוצה לשתף, ולמרות שיכולתי לכתוב עליהן ביומן שלי יש בי משהו שרוצה לדעת מה אחרים חושבים.
לרוב לא רושמים לי תגובות אבל אם אתם קוראים את השורות האלו אני מבקשת ממכם למצוא סבלנות (כי עוד לפני שאני כותבת את הפוסט הזה אני כבר יודעת שהוא יהיה חופר) ולהגיד משהו.

אז אמא שלי נפתרה, על זה חפרתי יותר מידי.. רצה הגורל וגרם לדוד שלי להיות על ערש דווי וזקוק להשתלת לב. המשפחה שלי עברה ארבעה חודשים אינטנסיבים ומאות התמוטטיות עצבים. לאבד אח בגיל מוקדם מידי זה אסון, אבל שניים? זה כבר יותר מידי, ועוד בהפרש של שלוש שנים..
הילדים שלו התחילו בחיפוש נרחב אחריי תורמים, אפילו גייסו כתב של ויינט ועשו עליו כתבה. לבסוף הגאולה הגיע ובאיטליה נמצא הפתרון, ניתוח להשתלת לב מלאכותי. (לא זה לא לב שלם מלאכותי במקום הלב הרגיל, גם אני חשבתי ככה בהתחלה...) הוא עבר את הניתוח בשלום, שהה לו באיטליה לחודש כשהילדים שלו שומרים עליו וחלק מהדודות טסו לבקר אותו שם וחזר בשלום.

אתמול נערך אירוע התרמה בשבילו, התזמורת שבה הוא לוקח חלק הופיעה (חצוצרן), וזמרים מכל הז'אנרים הופיעו, לא מישהו מוכר במיוחד בשבילי אבל הקשישים שם אהבו אותם..
היה מאוד מרגש, הוא אפילו הופיע בקטע קצר על החצוצרה וכולם קמו ומחאו לו כפיים, ולמרות שזה לא היה אירוע בהבימה או צוותא אלה בבית אבות ברמת אפעל היה אפשר להרגיש את החגיגה המפוארת.

איכשהו בכל החגיגה הכל כך המפוארת הזו, עם המשפחה שלי והשמחה של כולם הרגשתי כעס סמוי שהתחיל לו איפשהו ונגמר בבכי תמרורים.
איך זה יכול להיות? איך זה הגיוני? שאני כאן, בחגיגה של חיים, של התחדשות ביחד עם המשפחה שלי שמישהי כל כך קרובה אליי נפתרה רק לפני שלוש שנים?!
זה לא הוגן שהוא זכה לסוף הטוב שלו כשהיא לא.
דוד שלי לא היה מוגדר כבן אדם טוב, הוא לא התעניין במיוחד במשפחה לפי מה שזכור לי, האחיות בקושי דיברו איתו ואני בטוחה שארבעת החודשים האחרונים הם דיברו יותר ממה שהיה בעשר שנים.
אמא שלי הייתה ההפך, תמיד הודו שהמשפחה חזרה לדבר רק בזכותה, היא זאת שחיברה את כולם אחריי ששני הסבים נפתרו, והנה הוא זוכה לאירוע שלם רק בשבילו והיא קבורה באדמה, הרחק מהאנשים שאהבו אותה כל כך. 
הנה כל הדודות היו סביבו והכינו אוכל וטרחו לדבר עם אנשים בעוד שבקושי קרדיט הוא נתן להן על הבמה. כמובן שהוא הודה להן והילדים שלו גם אבל למה היא לא זכתה לזה? למה אמא שלי נשכחה? איפה האירוע התרמה הגדול שלה? איפה חגיגת החיים שלה?

אני לא איזו פסיכופתית שמעדיפה שדוד שלה ימות מאשר אמא שלה, אי אפשר לשנות מה שקרה, אבל האם אני בן אדם רע כשאני כועסת על זה שהוא זכה לחיות מחדש כשהיא לא? היא היתה נפש כזאת חופשייה, ואיכשהו בגלל המחלה שלה בו זמנית הייתה כל כך קבולה לעצמה. היא האמינה בטוב של האנשים, לא משנה כמה ניכוותה בעבר, אז איך זה? איך זה שבן אדם שרק הפיץ אור מקבל מהמציאות כזאת סטירה לפנים? 
אז נכון עכשיו לפחות היא לא סובלת, אבל למה היא הייתה צריכה לסבול כבר מההתחלה? איפה הניצחון שלי? איפה אמא שלי כשאני כל כך צריכה אותה?
זה כל כך לא הגיע לה....