death and all his friends

כשאני שומעת סיפור עלייך זה מרגיש כאילו זה על דמות רחוקה.
כשאני עצובה בגללך זה מרגיש כאילו זה על אסון גדול שקרה במדינה זרה.
כשאני נזכרת בזיכרון מתוק של שתינו זה מרגיש כאילו זה על סצנה מסרט הוליוודי.
וכשאני נזכרת בכמה אהבתי אותך זה מרגיש כאילו זה על חברת ילדות שמזמן עזבה את הארץ ונהפכה למשהו גדול בעולם.

את הטרגדיה של החיים שלי, סוף טוב כבר לא יהיה לי.
כולם מתקדמים הלאה והנה אני כאן, מתאמצת נורא לא אבל בכורח כן.

אולי כמות העליות תלויה בכמות הירידות אבל משום מה- כמות הפעמים שאני מאבדת את עצמי לא תלויה בכמות הפעמים שאני מוצאת את עצמי.

את עשית את שלך בעולם הזה, ואני לא. אני אפילו לא התחלתי.
אבל איך אני יכולה כשבעצם אין מי שיראה לי?

ושוב פעם, כל זיכרון שלי ממך מרגיש כמו פרק במדריך לחיים מאושרים.
אף פעם לא אהבתי ספרי הדרכה.