טרה-ג’’ולי

נתחיל עם קצת כנות. (סבתא שלי אומרת שכנות זה חשוב במערכת יחסים).

ואפשר להגיד עליי הרבה דברים. אבל לועזית אני לא.

נולדתי בשנה כך וכך (לא מזמן כל כך) להורים בשם כך וכך, בקיבוץ כך וכך וגדלתי בעיר שלא שונה בגודלה מקיבוץ. או במהותה.

בגיל חמש ההורים שלי רשמו אותי לחוג דרמה. וגם לחוג ג׳ודו.  את הג׳ודו עזבתי מהר מאד ( נדמה לי שבמקומו הגיע חוג בלט). עם הדרמה כבר נתקעתי לכל החיים.

הייתי ילדה עם מנוי לקאמרי, לקחתי את הכרטיסים של ההורים שלי להצגות.

יש לי אוסף תוכניות שיכול להתחרות באוסף הקריסטלים של סבתא שלי,  ועדיין מרגיש בנוח בתוך הארון שלי.

בתור ילדה החלום שלי היה להיות ליא קניג בשלוש נשים גבוהות. אחר כך חלמתי על להתחתן עם וילוז׳ני - מבחינתי הוא לא קומיקאי. רק בחור יהודי בחושך.

ההתמכרות במשיכה גם בחטיבה ובתיכון. ביליתי שש שנים בבימת הנוער (יש שתיים בארץ. זה לא יעזור לכם לגלות מי אני, אבל תבדקו - זה פרוייקט יפיפיה) התיאטרון היה בשבילי  והוא עדיין בית ומקלט, בית כנסת ועיר חטאים. 

עשיתי בזה תואר (סבתא שלי כמובן שאלה מה עושים עם זה) תעודת הוראה (סבתא שלי הייתה מרוצה שנהייתי פרקטית) אפילו מצאתי עבודה בתחום. (את רואה סבתא? אני פרקטית. אין לי כסף לכלום. אפילו לא לקנות כרטיס להצגה, אבל אני פרקטית. במקרה שיאיר לפיד עדיין מחפש את הכסף אני יכולה להגיד לו איפה הוא לא. הוא לא בתיאטרון, חיפשתי).

אני יודעת לדבר על תיאטרון במונחים של שדה (ותודה לדפנה בן שאול שהביאני עד הלום. שלוש מתוך שבע מילים שאמרת במשפט מעולם לא הבנתי, אבל תודה) לחלק את היצירה לתקופות, לבנות תקציב להצגה, להבדיל בין סוגים שונים של פנסים ועוד כל מיני דברים שמבחינת הציבור הכללי הם סוג של פיקציה. אז מה בעצם אני עושה פה? 

אני פה כי נמאס לי. נמאס לי מהתיאטרון הישראלי, נמאס לי מאמנות שמוחזקת כבת ערובה על ידי טייקונים של התחום, נמאס לי שהתיאטרון הישראלי עומד במקום והאירופאי לא מפסיק להתפתח. נמאס לי שאפילו לנו, אנשי התיאטרון אסור לדבר בינינו לבין עצמנו על המצב העצוב הזה. כי התיאטרון בארץ עצוב. כל כך עצוב – זה לא מעניין אף אחד (מה שאופן אישי – עושה אותי עצובה). כשחנה רובינא שיחקה זונה בהבימה כל הארץ געשה. זה הגיע לכנסת. זה עניין מישהו.

אז התיאטרון עדיין מעניין מישהו, הוא מעניין אותי. ואני אשב ואכתוב (אמנם בשם בדוי, אני עובדת בתחום. אני עצובה ועצבנית אבל לא משוגעת) ואתרגש, ואצחק ואבכה ואזכר למה כל כך רציתי לשנות את התחום האפרורי הזה. כי הוא אמור להיות צבעוני (קצת כמו הקריסטלים של סבתא) והוא לא. ואולי אני אשנה אותו. קצת.

אז... ממריאים?