" המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות. "

איבדתי את הטעם בחיים

איבדתי את כל מה שחשוב לי

את כל מי שחשוב לי

רוצים להוציא עליי אפוטרופוסות

הכניסה לרשימת המתנה למחלקה של גור (תל השומר בוגרות) רק הולך ומתקרב

לא משנה כמה אני אוכלת אני לא מצליחה לעלות במשקל, ושלא נדבר על זה שאני לא עושה ספורט בכלל, לא מקיאה בכוונה כבר יותר משנה, ולא לקחתי משלשלים כבר יותר מחצי שנה

מרגע לרגע אני רק מרגישה שהגיע הזמן לעבור לצעד מתקדם יותר מחתכים, או כמה עשרות כדורים.

שום דבר לא יעזור.. החתכים לא יעזרו, הכדורים לא יהרגו.

אפילו הג'ויינטים לא יצליחו לגרום לי להפסיק לבכות.

הדבר היחיד שעובר לי בראש זה איפה אני מוצאת חבל מספיק עבה וחזק, ומקום מספיק גבוה, ואיך אני מחברת בינם לבין הצוואר בלי שאף אחד בבית ידע.

לא מסוגלת יותר להמשיך בחיים האלה.

מתפרקת בלי הפסקה.

הרי כולם יודעים שלא משנה כמה פסיכולוגים, דיאטניות, פסיכיאטרים, כדורים, אישפוזים, קשירות וזריקות הרגעה ייתנו לי- אני כבר מקרה אבוד. כולם יודעים ששום דבר כבר לא יעזור לי.

כלכך הרבה כדורים, יותר מידי אישפוזים, נסיונות התאבדות בלי הפסקה, חתכים מפה ועד להודעה חדשה, הקאות, משלשלים, צומות. כולם יודעים שזו natural flavor האמיתית, ושום דבר מעבר.

אז למה להמשיך לחיות כשכולם יודעים שאין לי עתיד, כשאני רק עושה רע לכולם, ובעיקר לעצמי.

לא רואה סיבה.

18 שנה של סבל,

3 אישפוזים לא מועילים,

43.9 קילו של כיעור וגועליות מתפרצים

ואינספור אנשים שרק מחכים שאעלם מכאן.