" המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות. "

לא מסוגלת יותר בכלל. בשיט. כלום.

מרגישה שההפרעות משתלטות עליי, הן חיות במקומי. זו לא אני שחיה. זו לא natural flavor שעושה הכל ואומרת הכל.

זה המאניה דיפרסיה, ההפרעת אישיות גבולית, החרדות, ההפרעות אכילה.

הן חיות במקומי, בתוך הגוף שלי.

לא יכולה יותר.

הגעתי למצב שאבא אומר לי שאו שהוא ישקול אותי או שנחזור לדיאטנית שתשקול אותי, כי אני זוכרת שהמשקל הכי נמוך שהוא הסכים לי זה 47 ובשקילה האחרונה שלי הייתי 41.9.

הוא אמר שאם אני לא אהיה מוכנה לכך הוא יתחיל לשקול דברים. או במילים אחרות- להעיף אותי מהבית.

אני יודעת כמה הוא קרוב לזה, כי כולם כבר בעצבים מטורפים עליי ואני עליהם.

אני יודעת שהוא לא עושה את זה רק מתוך רחמים עליי, שאיך אסתדר עד שאקבל וועדה לסל שיקום מביטוח לאומי.

אני יודעת שהוא כועס מאוד. ממש אבל.

ואם הוא יידע שאני מחביאה כדורים, ואם הוא יידע שאני חותכת שוב באופן קבוע.

הוא יהרוג אותי.

הוא יחזיר אותי לאישפוז פסיכיאטרי בכפייה.

ואף אחד מאיתנו לא רוצה שאני אחזור לטירה.

אני חושבת שזו הסיבה היחידה שהוא לא מאשפז אותי בכפייה.

כולם כבר חושבים שאני עושה הצגות.

אמא באה אליי ביציאה " למה את עכשיו תוקפנית כל כך? מה שוב את בדיכאון? או שאת שוב בחרדה? או שמה התירוץ הפעם? "

לא יכולה יותר לסבול את זה.

נמאס לי כבר.

רוצה רק למות. באמת.

והיה דבר אחד שהיה לו סיכוי להחזיק אותי.. זו הפזיותרפיסטית שלי. יש לי מין קראש עליה. זה אמור להחזיק אותי. להשאיר אותי "חזקה" בשבילה,

אבל זה לא. אפילו זה לא.

ואני לא יודעת אם זה קראש אמיתי בכלל.

קשה לי להרגיש רגשות חיוביים. וגם חלק מהרגשות השליליים קשה לי. אני מצליחה להרגיש רק רע. זה אפילו לא עצב, זה מכלול של רגשות שאני לא יודעת לבטא אותן בנפרד במילים.

אז זה פשוט רע.

דיי. ויתרתי. אין לי כוח יותר. בבקשה, אין לי כוח יותר.