" המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות. "

קיבלתי לא מעט פניות בפרטי (גם כאן, גם במייל וגם בפייסבוק) מהאנשים שקראו את הפוסט הקודם..

אז אני בחיים, לא עשיתי כלום

אבל נכנסתי לאישפוז יום אחרי שכתבתי את הפוסט..

הייתי באגף סגור במשך שבועיים, בגלל שברגע שהפסיקו לי את הנוגדי דיכאון נכנסתי למאניה מטורפת

אחרי שבועיים עברתי לאגף פתוח..

ביום רביעי (אחרי כמעט שלושה שבועות) יצאתי לפס (חופש לכמה שבועות) והיום יצאתי לחופש הראשון שלי, עד יום שני (אחרי יותר משלושה שבועות במחלקה -.-")

היה לא קל, בעיקר באגף סגור,

הרופאים לא היו נחמדים כ"כ, חוץ מהרופאה המדהימה שלי, ואח"כ גם מנהל המחלקה

5 אחים גררו אותי לחדר מרופד (כי הם בני זונות, מה ישמע מה ביקשתי, בסה"כ כדור הרגעה כי רציתי לחתוך)

אחרי יותר משבוע וחצי במאניה התחלתי להרגיש בפנים איזון, ואחרי כמה ימים גם עברתי לאגף פתוח..

בפתוחה יש עליי פלאפון, הסיגריות סוףסוף עליי, אני יכולה להסתובב בשטח בי"ח כמה שרק בא לי בין 8:00 ל20:00, וכנ"ל גם שעות הביקורים

הצלחתי להתחבר ל99.9% מהצוות, ברמות אחרות.

יש כמה אנשי צוות שאני מצליחה לדבר איתם על הכל ממש והם מצליחים להבין הכל ממש.

הרופאה שלי מדהימה ביותר. גם כשלא הצלחתי להסביר לה מה אני באמת מרגישה בפנים או מה באמת עובר עליי היא הצליחה להבין

אני סוף סוף מרגישה איזון מבחינה תרופתית.

אני מקבלת ואליום פעמיים ביום, ליתיום 3 פעמים ביום, סרוקוול פעם ביום ובונדורמין בלילה.

באמת שסוף סוף טיפול שגם אני מסתדרת איתו וגם משפיע עליי כמו שצריך

(אפילו הרופאה אומרת שהיא שמה לב לשינוי לא רק במאניות ובדיפרסיות {שאגב כבר אין לי} אלא גם בהיפראקטיביות שלי, שהואליום עוזר להרגיע..)

בקיצור, עם כמה שהיה קשה להיכנס לשם ולעבור שבועיים בסגורה (באמת שהסגורה מקום לא קל בכלל), אני מרגישה את השיפור.

איבדתי את הטעם בחיים

איבדתי את כל מה שחשוב לי

את כל מי שחשוב לי

רוצים להוציא עליי אפוטרופוסות

הכניסה לרשימת המתנה למחלקה של גור (תל השומר בוגרות) רק הולך ומתקרב

לא משנה כמה אני אוכלת אני לא מצליחה לעלות במשקל, ושלא נדבר על זה שאני לא עושה ספורט בכלל, לא מקיאה בכוונה כבר יותר משנה, ולא לקחתי משלשלים כבר יותר מחצי שנה

מרגע לרגע אני רק מרגישה שהגיע הזמן לעבור לצעד מתקדם יותר מחתכים, או כמה עשרות כדורים.

שום דבר לא יעזור.. החתכים לא יעזרו, הכדורים לא יהרגו.

אפילו הג'ויינטים לא יצליחו לגרום לי להפסיק לבכות.

הדבר היחיד שעובר לי בראש זה איפה אני מוצאת חבל מספיק עבה וחזק, ומקום מספיק גבוה, ואיך אני מחברת בינם לבין הצוואר בלי שאף אחד בבית ידע.

לא מסוגלת יותר להמשיך בחיים האלה.

מתפרקת בלי הפסקה.

הרי כולם יודעים שלא משנה כמה פסיכולוגים, דיאטניות, פסיכיאטרים, כדורים, אישפוזים, קשירות וזריקות הרגעה ייתנו לי- אני כבר מקרה אבוד. כולם יודעים ששום דבר כבר לא יעזור לי.

כלכך הרבה כדורים, יותר מידי אישפוזים, נסיונות התאבדות בלי הפסקה, חתכים מפה ועד להודעה חדשה, הקאות, משלשלים, צומות. כולם יודעים שזו natural flavor האמיתית, ושום דבר מעבר.

אז למה להמשיך לחיות כשכולם יודעים שאין לי עתיד, כשאני רק עושה רע לכולם, ובעיקר לעצמי.

לא רואה סיבה.

18 שנה של סבל,

3 אישפוזים לא מועילים,

43.9 קילו של כיעור וגועליות מתפרצים

ואינספור אנשים שרק מחכים שאעלם מכאן.