אני רוצה לכתוב על המלחמה,
על הכאב שמתרוצץ בי,
שחונק את הדמעות הכואבות על אנשים שלא הכרתי מלצאת,
אני רוצה לכתוב כמה אני מפחדת,
על רבים מחברי שהתגייסו ומתגייסים בימים אלו, אם לכפיר, לגבעתי או כלל צהלי.
אני רוצה לכתוב כמה אני פוחדת על אחותי בכל פעם שיש אזעקה ואני יודעת שהיא בבסיס.
אני רוצה לכתוב כמה אני חושבת שהמלחמה (כן מלחמה) הזו צריכה להגמר.
אבל היא לא. היא צריכה להמשך כי היא נפתחה מסיבה מסוימת,
פרחים רבים נקטפו למען מטרה ברורה, שקט.
-
אל יאוש, אל תאבדו תקווה, תתמכו, תצעקו, תריבו למען שקט ורגיעה.
החיילים, שלא גדולים ממני בהרבה נלחמים ומסתכנים בלב שלם, כי המטרה מקדשת את האמצעים, לא ?
-
אני רוצה לכתוב על שלום וישראל היפה והשקטה,
בה שתי דתות יכולות לשבת באותה מסעדה,
ללכת על אותה המדרכה בלי חשש, בשלום.
אבל אני חושבת שמעסנו בדיבורי מלחמה.
-

תחזרו בריאים ושלמים.
תודה, על הכל.
עילי בוטנר - תתן לי יד