אני אמורה לבכות, נכון ? 

הרי סבתא שלי, אמא שנייה שלי בבית חולים, סבתא שלי חולת סרטן, היא לא תחלים,

היא לא זוכרת מי אני וחושבת שאני זרה לה כי הנכדה שלה בכיתה א' ולא בת 17.

אני אמורה לבכות כי זה טבע האדם לבכות ואני רוצה כל הזמן לבכות, הגרון חונק והלב כואב ..

אבל אין זמן לעצור ולבכות, כל שנייה מחושבת, שיחה ועבודה ובגרות ולחייך כי דיכאון וכאב זה מסכנות ומרחק וזה בעייתי בפנימייה צבאית. 

זה בעייתי לעצור ולבכות שאתה צריך להיות מושלם, להתחיל ב1 לספטמר ב100% ולסיים ב20 ביוני ב200%, להשאר מושלם, להיות דוגמא ולא לדעוך לשנייה.

אז אין זמן לבכות.

בגלל זה תופסים מרחק, נאטמים, נסגרים ונלחמים לא להיות עצובים או לבכות, נלחמים לחייך ולצחוק שכל מה שאתה רוצה זה שידעו מי אתה, שלא ידמיינו שאתה זה, כל מה שאני רוצה זה לעצור הכל ולהשאר איתה.