באתי לכתוב על היום הנוראי שעברתי.

באתי להתבכיין על זה שקמתי ב6 אחרי לילה בלי שינה כדי שאני אספיק להוציא את הכלבה לטיול לפני המשמרת שלי ב7:30.

באתי לתבכיין שעבדתי 7 שעות והמזגן קירטע והיה לי חם.

באתי להתבכיין שמצאו שבב אצל הכלבה וכנראה נצטרך להחזיר אותה לבעלים.

באתי להתבכיין שביליתי עד עכשיו עם אחי ואבי בבית חולים כי האידיוט שיחק כדורגל עם הכלבה ובטעות דחף את הרגל לפה שלה וננשך. והיא לא מחוסנת.

באתי להתבכיין על זה שאני קמה ב7 לעבודה שוב..

באתי להתבכיין... כי זה מה שאני עושה בזמן האחרון.. מתבכיינת.

ואז נכנסתי לפייסבוק.

ונזכרתי.

ואיך שכחתי בכלל?!?!

הרי קראתי עיתון בבוקר, ראיתי את הטקס בהר הרצל, בכיתי בקליפים ובתוכניות ונעתקה נשמתי בצפירה.

ועדיין.

לרגע שכחתי.

וזה הכה בי.

אני פשוט אגואיסטית חסרת הערכה.

יש לי הכל בחיים. וגם יש לי את כולם..

איך אני מעיזה להתבכיין על מר גורלי?!?

איך אני מעיזה להיכנס לדיכאון כי איזה ילד מושתן החליט שלא מתאים לו קשר ויש לי תסביך עם איזה 6 קילוים שאני מתה להעיף כשיש אמאהות ואבות שכואבים את נפילת בניהם היום, נשים שנותרו אלמנות, ילדים יתומי אב, חברים פחות חבר..

חורים אינסופיים בלבבות של כל כך הרבה אנשים.

והם חיים, הם המשיכו לחיות.

העולם הוא לא אותו עולם, החיים לא אותם חיים.. אבל הם מעריכים!

מעריכים את האנשים החיים שנותרו סביבם ומעריכים את הזכות לחיות.

ולחיות זאת זכות!!

וזאת זכות שקיבלנו בזכותם!!

להיכנס לדיכאון מהעולם זה פשוט להשתין לכל אותם חללים בפרצוף.

אז אני מצטערת.

מצטערת שלקחתי את החיים כמובן מאליו.

ובעיקר מצטערת ששכחתי.

ומצטערת שעוד אשכח.

כי הרי ככה אנחנו, תקועים בחיים שלנו, במרוץ האינסופי אחרי הזמן,

עסוקים בלהספיק ולהגשים תוכניות ושוכחים לחיות.

שוכחים להעריך.

שוכחים להנות.

שוכחים שבשנייה אחת הכל נגמר.

שוכחים שבסוף כולנו שווים אותו דבר אחרי המוות.

בלי קשר למה שהשגנו או לא השגנו בחיים.

ובעיקר שוכחים אתכם, אותם אנשים שהקריבו את עצמם,

בשביל המדינה, בשביל המשפחות, בשביל האהבות, בשביל החיים.

בשביל שנשכח ונמשיך לחיות חסרי הערכה וכפויי טובה.

בשביל ארץ אוכלת יושביה, בשביל שנאת חינם, בשביל דקירות, בשביל עידוד טימטום ושיטחיות,

בשביל רמאויות, בשביל גניבות, בשביל שנאת אחים, בשביל שחיתויות.

וזה פשוט לא הוגן.

אז אני מצטערת.

מצטערת על הכפיות טובה של כולנו.

מבטיחה שאני לפחות אעשה את המאמץ שלי.

ותודה.

במותם ציוו לנו חיים.

יהי זכרם ברוך.