במקום לבכות מתסכול אישי שלי- חיבקתי.

במקום לרטון- גיליתי סובלנות.

במקום להתנחם בזרועות אחר- ניחמתי.

הייתי שם בשביל מישהו בצורה הכי טובה ויעילה שיכולתי.

עודדתי עם ההומור והקלילות שלי אבל עדיין עם שיא הרגישות לעניין ועם טקט.

תמיד אני צריכה את החזק והמנחם, צריכה את זה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.

תמיד אני צריכה שיחזקו ויעודדו אותי.

ועכשיו זאת הייתי אני.

וזה מדהים.

לדעת שאני שם בשביל מישהו, מישהו מרגיש בנוח איתי ברגעים הכי אישיים ואינטימיים שלו.

מישהו שאכפת לי ממנו.. ואף פעם לא באמת אכפת לי מאנשים..

שנים שאני עסוקה רק בעצמי ובדפקות שלי.

ופתאום דפקה של מישהו אחר.

אני לא לבד כאן. לא הדפוקה היחידה.

זה כל כך מרענן!

ההרגשה הזאת, ההשתתפות הרגשית והפיזית במקום החלש הזה..

זה גורם לי לרצות לחבק, בעירום, את כל האנשים הדפוקים בעולם..

עם דפקות כמו שלי, כמו שלו, ועוד דפקות רבות ואחרות.

לעבור אחד אחד, לתת את הליטוף בגב, את הנשיקה בכתף,

להגיד לכולם שהכל עובר, ובעתיד נצחק על זה.

הכל קטן עלינו.

אני כל כך מסנוורת מכל שאר הדברים שמדהימים בו שאני בכלל לא נותנת לדבר כזה לשנות ולו בפסיק את איך שאני תופסת ממנו..

זאת לא אהבה.

זה אכפתיות. אכפתיות באמת באמת.

עד כדי כך אכפתיות שהוא אפילו לא רצה שאני ארד לו כי זה היה נראה לו מבזה.

עד כדי כך אכפתיות שירדתי לו בכל זאת כי כיף לי לעשות לו טוב.

יש לו ידיים גדולות וזרועות מאסיביות כמו שאני אוהבת, וזה מרגיש הכי טוב בעולם להעטף בהן.

והוא הבחור הכי מעניין שהכרתי. הוא כל כך אמיתי.

זה כיף.

כי אני גם ככה. הכי אמיתית שיש.. לטוב ולרע..

אבל זאת לא חכמה להיות פתוחה ולשתף כמעט בכל אספקט בחיי,

כל הסודות מתגמדים ליד סודות עצומים כמו הפרעת אכילה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות.

אלו דברים שלא סיפרתי לשום בחור שהכרתי.

הוא היחידי שיודע על הטיפול הפסיכולוגי והכדורים.

אבל לא יודע למה..

בכל מקרה, היה לי משהו חשוב בראש אבל איבדתי את זה.

נו טוב.. הריכוז בתחת .

 לילה..