את כבר בת 22. או רק בת 22.

ויתרת על נסיעה למחנה של הסוכנות היהודית בארה''ה וטיול של אחרי צבא כדי לעבור תהליך שיקומי כבר שנתיים.

היית בנקודות תחתית שלא ראית איך את מתרוממת מהן והיית באשליות שאת בגג העולם.

היו חודשים שהרווחת יותר מאמא ואבא וחודשים שלא יצאת מהמיטה ולא עשית שקל.

חודשים שיצאת עם שלושה בחורים שונים בשבוע וחודשים של התנזרות והתבודדות מוחלטת.

חודשים של אימונים, פיקוח תזונה וחד''כ ברבאק וחודשים של התחזרות.

חודשים עם איקסל. חודשים עם ויפקאס. וחודשים עם פריזמה כפרה עליו.

עשית פעמיים פסיכומטרי כי רציתי את ה-700. פישלת וקיבלת 670, התאכזבת ובסוף נרשמת ללימודים שיכלת להתקבל אליהם גם ככה עם הפסיכומטרי הראשון.. סתם בזבזת עוד 7500 שקל מהפיקדון.. לפחות את וד' חזרתן להיות חברות..

עברת תהליכים.. העצמה אישית, הכרה ולמידה עצמית אבל עדיין את מרגישה כאילו לא גילית עוד כלום.

למדת להתמודד. להגיב לשינויים, לעולם, לחיים. 

כבר בת 22 ורק עכשיו מתחילה להבין איך לחיות..

שינויים מפחידים אותי. מכניסים אותי ללחץ. ואני לא הייתי מגיבה טוב ללחץ.

קורס הDBT שעשיתי במרפאה לבריאות הנפש הקנה לי כלים מדהימים ופתח בפניי עולם חדש לחלוטין.

זה מדהים כמה שזה כל כך פשוט לחיות בשלום עם עצמך ועם היקום..

כמעט 22 שנים שהייתי במירוץ. מירוץ אחרי עצמי. מנסה לדחוף את עצמי להגיע רחוק יותר, ומהר יותר.

עוד יעד, עוד מטרה, עוד משהו נחשק ונחשב שאני כנראה בכלל לא רוצה.

עוד מידה פחות. עוד קילו.

עכשיו, 22 שנים אחרי, זה נגמר.

משכילים ממני הסבירו לי שהנסיון להיות "מושלמת" זה לא מה שיוביל לאושר ועושר ובטח לא לבריאות פיזית או נפשית.. 

אני מזכירה לעצמי עכשיו כל בוקר מחדש לחיות את היום במלואו ולאהוב את הרגע שאני נמצאת בו ואת מה שאני עושה.

ואם אני לא אוהבת את מה שאני עושה אז כנראה שאני לא צריכה לעשות אותו.

יש לי את הפריבלגיה לבחור ולהרשות לעצמי. אני לא צריכה להקשות על עצמי בגלל צלקות העבר.

אני לא אגיע למקום באמת מספק בחיים אם אפחד לקחת סיכונים ואלך על בינוני ובטוח.

לילה טוב.