אז אחרי שלושה שבועות בדיוק שלא דיברנו המושבניק שבר שתיקה.

הוא שלח לי הודעה וכמובן שהלב שלי שעדיין לא הספיק לשכוח אותו החסיר פעימה.

איכשהו אמרתי לו הכל.

שהתנתקתי כי היה לי קשה ככה. היה לי קשה להשלים עם זה שיותר מיזיזים לא נהיה.

הוא חזר על המנטרה שזה לא אישי אליי, הוא פשוט לא מסוגל להיות בקשר ואין לו אחרות.

זה כבר פשוט לא משנה לי.. זה כואב לי כל כך כי אני יודעת שאנחנו מפספסים פה משהו טוב.

אני יודעת שהקשר והחיבור בינינו היה נדיר. יצאתי עם המון בחורים. הרבה יותר טובים ומוצלחים ובוגרים ממנו.

ולא רציתי אף אחד כמו שרציתי אותו. אף אחד לא עניין אותי כמו שהוא עניין אותי.

אבל עם כמה שהוא עשה לי טוב, ככה גם היה לי רע.

זה למה עוד יותר נהנתי. מזוכיסטית. צריכה את מנת הסבל וההרס העצמי שלי.

צריכה שיכאב לי. פיזית ונפשית.

אז הנה. היום כאב לי מספיק לחודשים הקרובים.

גמרתי את זה סופית.

שפכתי בפניו הכל, הוא נשאר אטום, לא מאשימה אותו, אי אפשר להכריח בנאדם לרצות..

רציתי לשמוע דברים אחרים, הוא מאוד נזהר בכל משפט, שלרגע לא אטעה לחשוב שיש כאן סיכויי למשהו מעבר..

הוא כן רוצה שנחזור להיפגש. לא מפתיע.

אבל מי ירצה לקנות פרה אם היא נותנת לו חלב בחינם? 

זה הקטע, הוא לא יודע כמה זה חריג אצלי אז הוא לא יודע להעריך את זה.

סיפרתי לו שאפילו לגעת בעצמי הפסקתי. הפסקתי כי תמיד הייתי חושבת עליו וזה היה מבאס לי את החיים.

עכשיו התחלתי לחשוב על הבוס שלי וזה סתם מפחיד אותי אז הפסקתי.

הוא אמר שהוא מרשה לי לחשוב עליו כי גם הוא חושב עליי כשהוא נוגע בעצמו..

וזה היה המשפט הכי מרגש שהוא אמר לי כל השיחה.

הוא גם אמר שהוא נהנה ממש לרדת לי ושזה הזויי ושהוא רוצה לעשות את זה שוב. תודה באמת.

אמרתי לו שבחורות נהנות מזה ושיהיה לו בהצלחה אבל איתי זה לא יקרה יותר.

הוא פשוט אמר אוקי.

ככה. 

אבל אני רגילה שהוא עושה את זה. מקבל כאפה ונעלם עד שאני נרגעת ואז חוזר ואומר שהוא "לא ידע מה להגיד".

הפעם, זה פשוט גמור מבחינתי, וזה קורע אותי אבל הגיע הזמן באמת להתקדם..

ולהתקדם לא אומר לעבור למישהו אחר .. להתקדם זה פשוט לסגור את זה ולהמשיך את החיים שלי עם ראש מורם.

כי אני לא צריכה אותו או כל בולבול אחר בעולם כדי לדעת שאני שווה יותר מזה.

ושיש לי הרבה יותר לתת.

ויבוא מישהו שזה גם יגיע לו.

הבוס שלי רוצה להכיר לי חבר שלו. הוא אומר שהוא חולה נפש כמוני ושהוא "יעשה לך גוד טיים וירגיע אותך".

לא מתאים לי החברים האליטיסטים האלה שלו. 

אמרתי לו שבחיים אני לא אסתדר עם חברים שלו.

"נו אבל זה כמו שתצאי איתי! אני ואת לא היינו מסתדרים לדעתך?"

"נראה לך?!?! בחיים לא! חוץ מזה אני רק 6.9"

"כן, אבל 6.9 זה הרבה מעל הממוצע. עם 6.9 אתה לא מתפדח לשבת בבר"

ואז הברמן הוסיף "כן.. בבר שכונתי לא משהו מפואר. 7 זאת כבר בחורה לחתונה!"

כן. אני עובדת במקום בו הבוס שלי מרגיש בנוח לחלק ציונים לעובדות שלו.

ועוד איכשהו בסטנדרטים שלו, כשבר רפאלי בכבודה ובעצמה  לא הגיעה ל-10 אני מקבלת את זה כמחמאה.

בחורה הזוייה שכמוני. אין לי הערכה עצמית בשיט.

מתכוונת להתרכז בעצמי ובחיים שלי בזמן הקרוב.

שבוע שקט שיהיה .

במקום לבכות מתסכול אישי שלי- חיבקתי.

במקום לרטון- גיליתי סובלנות.

במקום להתנחם בזרועות אחר- ניחמתי.

הייתי שם בשביל מישהו בצורה הכי טובה ויעילה שיכולתי.

עודדתי עם ההומור והקלילות שלי אבל עדיין עם שיא הרגישות לעניין ועם טקט.

תמיד אני צריכה את החזק והמנחם, צריכה את זה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.

תמיד אני צריכה שיחזקו ויעודדו אותי.

ועכשיו זאת הייתי אני.

וזה מדהים.

לדעת שאני שם בשביל מישהו, מישהו מרגיש בנוח איתי ברגעים הכי אישיים ואינטימיים שלו.

מישהו שאכפת לי ממנו.. ואף פעם לא באמת אכפת לי מאנשים..

שנים שאני עסוקה רק בעצמי ובדפקות שלי.

ופתאום דפקה של מישהו אחר.

אני לא לבד כאן. לא הדפוקה היחידה.

זה כל כך מרענן!

ההרגשה הזאת, ההשתתפות הרגשית והפיזית במקום החלש הזה..

זה גורם לי לרצות לחבק, בעירום, את כל האנשים הדפוקים בעולם..

עם דפקות כמו שלי, כמו שלו, ועוד דפקות רבות ואחרות.

לעבור אחד אחד, לתת את הליטוף בגב, את הנשיקה בכתף,

להגיד לכולם שהכל עובר, ובעתיד נצחק על זה.

הכל קטן עלינו.

אני כל כך מסנוורת מכל שאר הדברים שמדהימים בו שאני בכלל לא נותנת לדבר כזה לשנות ולו בפסיק את איך שאני תופסת ממנו..

זאת לא אהבה.

זה אכפתיות. אכפתיות באמת באמת.

עד כדי כך אכפתיות שהוא אפילו לא רצה שאני ארד לו כי זה היה נראה לו מבזה.

עד כדי כך אכפתיות שירדתי לו בכל זאת כי כיף לי לעשות לו טוב.

יש לו ידיים גדולות וזרועות מאסיביות כמו שאני אוהבת, וזה מרגיש הכי טוב בעולם להעטף בהן.

והוא הבחור הכי מעניין שהכרתי. הוא כל כך אמיתי.

זה כיף.

כי אני גם ככה. הכי אמיתית שיש.. לטוב ולרע..

אבל זאת לא חכמה להיות פתוחה ולשתף כמעט בכל אספקט בחיי,

כל הסודות מתגמדים ליד סודות עצומים כמו הפרעת אכילה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות.

אלו דברים שלא סיפרתי לשום בחור שהכרתי.

הוא היחידי שיודע על הטיפול הפסיכולוגי והכדורים.

אבל לא יודע למה..

בכל מקרה, היה לי משהו חשוב בראש אבל איבדתי את זה.

נו טוב.. הריכוז בתחת .

 לילה..

לא היום, כבר כמעט שבוע..

וכמו כל שנה, לא מרגישה שינויי כלשהו, לא חוגגת בצורה משמעותית ולא מתלהבת או מתרגשת כלל.

פשוט, עוד שנה ששרדתי את העולם והעולם שורד אותי.

ניסיתי לסכם לעצמי את השנה האחרונה, מה השגתי ומה עדיין לא, איפה התקדמתי ואולי איפה דווקא חזרתי אחורה..

ובכן,

מאז גיל 20 נפרדתי מהאקס שלי,

היינו באון אנד אוף ובכיתי עליו איזה שלושה חודשים,

השתחררתי מהצבא,

התקבלתי לסוכנות היהודית,

ביטלתי את הנסיעה לסוכנות היהודית,

התחלתי לעבוד במסעדה שאני עובדת בה עד היום,

התחלתי טיפול פסיכולוגי, תזונתי ופסיכיאטרי,

למדתי להסתדר קצת עם ההורים ועכשיו יש לרוב יש שקט ושלום בית,

התחלתי תזונה טבעונית לחלוטין,

הפסקתי להקיא- חזרתי להקיא וחוזר חלילה,

הכרתי בחורים, יצאתי עם בחורים,

(סך הכל מספר הבחורים שהגיעו אליי לוואטס אפ והציעו לי לצאת וכאלה שבפועל יצאתי איתם הגיע ל27 וזה לא כולל אתכם השובבים שמציעים לי להיפגש במייל או פייסבוק או הצעות שבעל פה..),

הייתי ב4 קשרים קצרים כולל המושבניק שנמשך עדיין,

עשיתי פסיכומטרי,

חזרתי לאכול דגים,

התאכזבתי מהפסיכומטרי,

ניסיתי ללמוד לעוד פסיכומטרי לבד,

הבנתי שזה לא יצליח ונרשמתי לעוד קורס,

החלפתי פסיכולוגית וכבר שני טיפולים רצופים אני גורמת לה לבכות,

לא יודעת מה היה גורם לי להיות יותר מרוצה מהשנה שעברתי,

אולי אם הייתי חוסכת יותר? אולי אם הייתי אוהבת יותר? נאהבת יותר? בריאה יותר? מצליחה יותר?

לא.. וזה מה שדפוק בראש שלי.

מבחינתי הייתה לי שנה טובה אם הייתי מרזה. כן.. על 6 קילוים תקום ותיפול שמחת חיי, תחושת ההישגיות, הערך העצמי וההצלחה שלי.

אז ההורים פרגנו לי ברכב שהגיע סוף סוף היום ואני פרגנתי לעצמי בלפטופ חדש עקב קריסת הלפטופ הקודם והאהוב שלי..

נזק של 3500 שזה ממש לא אידיאלי לנוכח העובדה שאני עובדת פעמיים בשבוע, 3-4 שעות..

המצב בעבודה שלי מאז פסח על הפנים.. הביאו מלא מלצרים חדשים בגלל שהמון מלצרים לא יכלו לעבוד ועכשיו יש יותר מידי מלצרים ומעט מידי משמרות..

אז השבוע עשיתי מעשה של בוגדת אמתית והלכתי לחפש עבודה אחרת. כן, בגלל הכסף.

אני מאוד אוהבת את כולם אבל אני צריכה את השינוי, צריכה את ההסתגלות מחדש, צריכה דרבון, צריכה תחושת התקדמות ושיפור..

אז אני מתחילה לעבוד בטפאס בר.. עושים שם ערמות של כסף..

הבעיה היחידה שלי עם המקום זה שכולן שם כוסיות והמשכורת שלך היא נגזרת של כמה את כוסית.

אני מקווה שה ידרבן אותי לפקוד יותר את החדר כושר בסך הכל.. אז אני מתחילה את ההתלמדות שבוע הבא וסגרתי עם הבוס שבתקופת הפסיכומטרי אני אעבוד בשעות קבועות בצהריים.

אז מה אני רוצה מגיל 21.. בסדר כרונולוגי:

להיכנס לכושר ולחטב את הגוף השמנוני והרופס הזה שלי.

לקרוע לפסיכומטרי את הצורה ולהצדיק את המחיר המופקע שאני משלמת ליואל גבע.

להיות שפיצית במקום עבודה החדש שלי ואהודה על כולם.

להיפטר לגמרי מהדפוסי חשיבה וההתנהגות הטיפשיים האלה של אנשים עם הפרעות אכילה..

להגיע ל100,000 בחשבון.

להתקבל ללימודים בב''ש.

למצוא ולקנות דירה בב''ש. (לא חיה בסרט, זאת השקעה טובה ואבא שמח להשקיע)

להיות בזוגיות. אבל אמיתית.

והלוואי שאספיק גם איזה חודש-חודשיים של בטן גב בתאילנד לפני אוק'15..

ויאללה, אוניברסיטה.. 

וזהו, לא בשמיים וריאלי ביותר..

בינתיים, הולכת לישון ומקווה שמחר אני כן איכשהו אמצא את עצמי בחדר כושר לשם שינויי...