שמתי לב שהרבה לא תלו דגלים השנה. זה המינימום של לחגוג יום הולגת למדינה בעיני.

זה מטריף אותי, כולם חוגגים עצמאות אבל לא באמת. 

כולם חוגגים כי זאת הזדמנות לחגיגה. לא כי באמת אכפת למישהו מה עומד מאחורי החגיגה הזאת.

אולי אני מגזימה עם המשמעות שאני נותנת לכל דבר?

אולי אני צריכה להקליל ולא לנבור בהכל ובכולם?

הימים האלה תמיד קשים לי.. התקופה הזאת בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה''ל והמעבר החד הזה לערב יום העצמאות.

אני כל שנה חוטפת מזה סיבוב.

כן, כולם כל כך כואבים אבל בערב הם כבר עושים על האש (שרק לפני שבוע לעל האש הייתה קונוטציה כל כך שלילית) ושותים והולכים למסיבה וחוגגים.. איפה היגון הנוראי ואיך במרווח של כמה דקות הוא נעלם עכשיו!?!

אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה.. כבר שנים אני תוהה..

איך אפשר להיות כואבים באמת ואחר כך לצאת ולהנות כאילו לא חשבנו ביומיים האחרונים על כל הילדים שלנצח ישארו ילדים.

חבר שלי כועס עליי כי אני לא מצטרפת אליו ולחברים שלו.. כן, יש לי חבר, כבר 7 חודשים, והוא מקסים ומהמם ודביל בדיוק במידה הנכונה.. ואני מנסה לרצות אותו ואני מנסה להיות תמיד בסדר ולא לקלקל.

אז הוא יצא עם חברים שלו לעיר בה אני גרה, התקשר לראות אם אני באה ואמרתי לו שלא. אני אתחרט על זה מחר כשאצטרך להתחנן שיסלח לי ושיעביר את זה הלאה.

אבל ככה אני, קשה לי להמשיך כאילו כלום כשבעצם אני כואבת מבפנים באמת.

כל היום אני שומעת את הצפירה בראש שלי..

כל היום הזה אני פחות כואבת את כאב החיילים עצמם, אני יותר כואבת את כאב המשפחות.

הם מתו וכל יום מחדש המשפחות והמכרים חיים את זה. במיוחד היום.

חושבים על מה היה אם, מנסים לנחש מה הם היו הולכים ללמוד, בטח כבר היו אנשים עשירים כי היה להם חוש כזה, תמיד ידעו להסתדר.

אולי כבר היו מתחתנים, כמה ילדים יכלו להיות להם עד היום, כל הדברים שרצו לעשות ולא זכו להם.

ההגדרה שלהם "חללי צה''ל" היא כל כך מדוייקת. 

כשאני חושבת עליהם ועל המשפחות שלהם אני מרגישה את זה, את החלל הענק הזה שנפער לי בחזה ומקשה עליי לנשום.

חלל שאצל כולם באורח פלא פשוט נעלם כשיורד הערב ומתחילים הזיקוקים וההופעות החינמיות. 

ואני, אני לא יכולה להתנער מזה כל כך מהר.. 

לא מכירה מקרוב ומקווה שלעולם לא אכיר, 

ועדיין.... כואבת כאב בלתי נתפס רק מהמחשבה על המרגש של אלו שהכירו ואיבדו.

אנחנו מתנחמים באמרה של "במותם ציוו לנו חיים" ויוצאים לחגוג..

ולי מרגיש לי שהחגיגות האלו הן על הלב של המשפחות.

חסרים ימים להנות בהם? למה זה צריך להיות כל כך צמוד? היום הזה מאבד מהערך שלו ככה.

בצעירותי בתיכון היו כאלה שלא באו לטקס כי הם היו צריכים להספיק לעשות סידורים לחגיגות של הערב.

צריך לקנות אלכוהול ובשר וחנויות נסגרות מוקדם.

ובמותם ציוו לנו חיים,

והחיים כנראה זה לחגוג, להשתכר ולאכול בשר מת ושרוף.

הייתי רוצה להגיד ש'אני לא שופטת וכל אחד מתמודד וחי בדרכו שלו'

אבל אני כן שופטת, מאוד שופטת אפילו.

הלוואי והיום הזה לא היה כל כך שמח. הלוואי והיו מפרידים את הימים האלה למען הכבוד של אותן משפחות שאיבדו. 

ולמעני, שלא יכולה לחגוג את היום הזה וגם בכלל לא רוצה, אולי אני המוזרה שלא מרגישה מאושרת,

ולא רואה שום סיבה לחגוג יומהולדת למדינה בסמיכות הזאת למרות שעל דמם היא מושתתת ושבמותם באמת ציוו לנו מדינה וחיים.

אז אני מציינת את יום העצמאות בדרכי שלי..בדרך שבעיני היא מכבדת את המדינה, החללים והמשפחות.

שמתי דגל באוטו.

נרשמתי לעוד קורס פסיכומטרי.

הפעם ביואל גבע.

כאילו אין לי על מה לבזבז את הכסף שלי..

אבל כשיהיה לי את הציון הנחשק שלי ביד אני אהיה הרבה יותר רגועה..

לבד אני פשוט לא מצליחה ללמוד וחוץ מזה אני נהנתי ממש בקורס פסיכומטרי הקודם..

יותר מידי נהנתי... אם אני לא טועה יצאתי בתקופה הזאת עם 4 בחורים שונים.

זאת הייתה תקופה מצויינת וגם בשיעורים נהנתי. בעיקר כי הייתי עסוקה בלעשות צחוקים עם הבחור שלידי ולפלרטט עם הבחור שמולי.

אז החלטתי שהפעם אני תלמידה רצינית!

אין מצב הרי שאני אעשה עוד קורס.. זה כבר מוגזם וגם נגמר לי גם ככה הפיקדון על החרא הזה :/

מאחר וקשה לי בלי תשומת לב או מגע גברי (ואני מתנזרת הרי..) החלטתי ליזום יזיזות עם המושבניק.

לא בא לי על משהו מעבר לסקס איתו גם ככה... הוא כמובן נענה בחיוב.

שאלתי אותו איך זה שהוא לא חשב על זה קודם.

אז הוא אמר שזה היה מונח מולנו אבל אין מצב שהוא היה מציע לי את זה.

אז יצאתי יותר חרמנית ממנו. שיהיה.

בסוף השבוע הבא יש לי יום הולדת. 21.

מזל תאומים. אם יש מזל גרוע לבני אדם זה תאומים. בייחוד לבני זוג..

השלושה בחורים האחרונים שיצאתי איתם היו תאומים.

אפילו אנחנו לא יכולים להסתדר עם עצמנו.

מזל נוראי לבני זוג וכל מה שאומרים עליינו נכון.

משתעממים מהר, זקוקים להרפתקאות ושינויים ולא נאמנים.

אז אני והמושבניק, שגם הוא מזל תאומים, קבענו לשבת.

אפילו לא אכפת לי שאני מרגישה ששמנתי מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותי..

אני גם יודעת שהאזור היחידי שהוא מסתכל עליו זה ציצים. ויש לי חזה מהמם.

מדהים כמה מהר ירד לי ממנו... כרגע הוא פשוט ידיים חזקות ובולבול. ולא אחד מרשים במיוחד..

אני פשוט בחורה מגעילה :/

אני מתה על הילד הזה.

אבל אני כבר לא אוהבת..

מעניין אם אי פעם באמת אהבתי.. חשבתי שכן.. עכשיו נראה לי שלא.

ומחקתי את הפייסבוק.

כל שנה מוחקת לפני היום הולדת.. קטע כזה.. הפעם בגלל שבא לי להתרכז בכל כולי בפסיכו'.

נראה לי שאני גם לא אחזיר אותו..

ידיד שלי התקשר אליי היום עם חבר שלו מהבסיס.

הוא סוג של ניסה להכיר ביננו נראה לי.. הוא אמר לי שהוא בול מה שאני אוהבת.

קצין, קרבי, 1.90, מצחיק ומירושלים.

תמיד הוא מתקשר להשוויץ בי עם חברים שלו.

בתכלס אני הידידה הכי מגניבה שלו.

הוא שלח לי תמונות עם הקצינוס הזה ותכלס הוא נראה ממש טוב..

וגם הוא היה מצחיק כשדיברנו בטלפון..

אבל אני מתנזרת מהכרויות ודייטים. עד אחרי הפסיכומטרי.

וכמו שאני מכירה את עצמי אני אמצא מישהו מעניין כבר בקורס..

בנתיים יש לי את המושבניק לפורקן מיני.

אין מה לעשות, אני כבר בוהה ומריירת על כל גב, עורף, וידיים חסונות שעוברות מולי.

שיבוא כבר שבת...

לילה טוב.

(:

המושבניק ואני.

בכיתי על זה המון. אני עדיין בוכה.

חשבתי שהוא יהיה עוד קשר קצר, כמו שאני אוהבת בתקופה האחרונה.. אבל עם כל הדיבורים שלו על זוגיות, עלה לי החשק.

ראיתי את זה קורה, רציתי שזה יקרה.

הוא כל מה שחיפשתי. היה לי מעניין. היה לי כיף. היה לי מעשיר.

וכשאני כבר באמת רציתי הוא הבין שהוא לא יכול.

לא יכול מחוייבות כשהוא חייל.

"זה לא את, את כל מה שיכולתי לבקש" אבל עדיין לא יכול להתחייב לשים אותנו בעדיפות ראשונה בסופ"שים.

וזה כואב לי ממש.

חיבבתי אותו מאוד, ראיתי איתו קדימה, הייתי מוכנה להשקיע בשבילו.

ועוד אני !! אני שלא רואה קדימה עם אף אחד. שלא משקיעה בשביל אף אחד, שחותכת ברגע שנהייה לי קצת אכפת..

אבל אני שמחה שזה קרה.

הייתי בפסטיבל AHAVA. לא נהנתי כי הייתי עסוקה בלשנוא את כל הזוגות המאוהבים שסביבי.

צריך להקצות להם חלקה נפרדת. הרחק מכל הרווקים והרווקות שמנסים לשרוד את הבדידות ולהנות.

אבל זה קיץ בקרוב.. תקופת פרידות, אז זה מנחם. (:

בכל מקרה, קיבלתי את הכאפה שהייתי צריכה מהיקום.

אני לא מבזבזת את הזמן שלי על בחורים צעירים ופעורים ועל קשרים בלי פוטנציאל.

לא מחפשת קשרים קצרים יותר.

הורג אותי שיכל להיות לנו מדהים אם הוא לא היה כזה ילד מעפן.

עכשיו בא לי בחור רציני.

בא לי קשר אמיתי!

קשר של אנשים בוגרים, בלי משחקים וסרטים וכל השיט.

הוא ירצה, אני ארצה.

אני אהנה ממנו והוא יהנה ממני, שיא הפשטות.

וכשיבוא אז יבוא, לא לחוצה על זה.

הבטחתי חודשיים של התנתקות מהמין הגברי.

הפכתי למכורת דייטים.

זה כבר בדיחה הכמויות דייטים שיצאתי אליהם.

ובשביל מה? בתכלס לא רציתי אף אחד מהם.

סתם לבזבז לעצמי את הזמן...

אז הפעם באמת. לא כמו פעמיים קודמות.

אני עם בחורים בזמן הקרוב סיימתי.

הגיע הזמן להתמקד באמת רק בעצמי..

לא צריכה את האישור שלהם שהכל בסדר בי. אני צריכה את האישור שלי.

בא לי להנות מעצמי, לאהוב את עצמי, לפנק את עצמי, לעוף על עצמי.

וזהו.

עברתי שנים נוראיות.

סיכסוך נוראי ומתמשך עם עצמי.

וזה הקשר הכי חשוב בחיים, הקשר שלי עם עצמי, והוא בקאנטים.

אז נעבוד עליו.

נטעין קצת את הראש והנפש.

 שוב,

מזכירה לעצמי שיש לי עבודה עצמית לעשות..

בשלישי סוף סוף פסיכיאטרית.

חיכיתי לפגישה איתה המון זמן.

מקווה שהיא תתן לי משהו שיאזן אותי קצת..

לילה טוב (: