יש לי נטייה מאז ומעולם להשוות את עצמי לאחרים.

זה נובע בעיקר מהעובדה שתמיד הרגשתי נחותה מכל מי שסביבי. 

בחורה מבית שעבר תקופות כלכליות לא קלות ומוקפת נסיכות שלא ידעו מחסור מה הוא.

כבר בתור ילדה הרגשתי שונה, לכולם היה ערוץ הילדים ולי לא. 

לכולן היה יומן של קטנטנות ולי לא.

לכולם היו בגדי מותגים ולי לא.

לכולם אפילו היה דיסקמן ולי לא!

לכולם היה מחשב ואינטרנט בבית ולי לא.

לכולם קנו קלפים של פוקימון (עד עכשיו אני זוכרת שחבילה עלתה 15 שקל!) ולי לא...

חחח אפילו לא ראיתי פוקימון כי לא היו לי כבלים בבית אבל לכווווולם היה אז רציתי גם..

אבא שלי היה בדיכאון כבד באותה תקופה והפסיק לעבוד והמצב הכלכלי בבית היה קשה.. ואני לא אשכח בחיים שפעם אמא הפתיעה אותי וקנתה לי חבילת קלפים של פוקימון! היה בה קלף זוהר שבטיפשותי החלפתי בשביל קלף מעפן פשוט כי הייתי ילדה שלא ידעה להגיד "לא", ואני לא שוכחת עד היום את ההרגשה שבגדתי באמא, היא נתנה לי משהו שלא היה לה פשוט לתת לי ואני "בזבזתי" אותו.

לא עבר יותר מידי זמן מאז שהסתיימה תקופת העוני שלי. אפשר לומר שהיא נגמרה כשהייתי בת 16. עד התיכון הייתי ישנה על מיטה מתקפלת באותו חדר עם אחי ואחותי בדירת שלושה חדרים בבניין ישן ישן ישן.. ההורים שלי ויתרו על כל כך הרבה דברים כדי שלהגיע לאן שהגענו. 

הם עבדו כל כך קשה! הם חסכו כל שקל שיכלו ועם זאת עדיין לא החסירו מאיתנו, הילדים שלהם, כלום. 

אני שהייתי הילדה הענייה בכיתה שהתביישה מהצל של עצמה הפכתי להיות אחת מאותן מפונקות שתמיד שנאתי.

ההורים קנו לי אוטו חדש שכמובן דפקתי אחרי פחות מחודש. קצת דמעות ואבוש אפילו לא כעס.

ההורים עשו לי יחידת דיור בגג כי החדר שלי כבר צפוף מידי בשבילי ואני חייבת מקלחת ושירותים משלי.

ההורים דואגים שתמיייייייייד יהיה לי את החלב סויה שלי ואת הלחם הספציפי שלי, וזה הדבר הראשון שהם יקחו כשהם ילכו לסופר.

ההורים משלמים לי על הפסיכולוגית, הפסיכיאטרית והדיאטנית.

ההורים כבר מכינים את הכסף כדי לשלם לארבע שנות לימודים בבינתחומי כי על העתיד של הבת שלהם לא מתפשרים.

לי רק נשאר לנשום.

אבל אני עובדת.

מגיל 15 אני מחזיקה בעבודה קבועה. לימודים, בגרויות, חגים, סופ''שים, חברים, חופשות, הופעות, צבא, זוגיות, פסיכומטרי.. כל אלה הקרבתי ואני עוד מקריבה בגלל שמקום ראשון אצלי תמיד תהייה העבודה. הכי חשוב לי שיהיה לי כסף.

לא אגיד שאני קורעת את התחת כי וואלה- יש שעובדים קשה יותר ועם הזמן התחלתי אפילו להתפנק ולברור יותר את העבודות שלי. אבל אני עדיין עובדת המווווון. 

או שאני עובדת או שאני מתקלחת או שאני ישנה. 

אני אפילו לא חוסכת בשביל ה"טיול הגדול".. אני חוסכת לימים שחורים שמנסיוני המר אני יודעת שהם באמת מגיעים. 

כל החברות שלי מפוצצות את כל הכסף שלהן על טיולים ועל דברים שנראים לי כל כך לא חשובים. 

"יהיה לך מספיק זמן לעבוד בחיים, אם לא תטיילי עכשיו אז מתי?!" כאילו העולם נגמר אחרי גיל 22... 

אני חרדה לכסף. אני אוהבת שיש לי ושאני לא צריכה לדאוג או לחשב כל שקל. 

ולמה אני כותבת עכשיו את כל זה...?

אנשים סביבי לא יודעים מאיזה חיים באתי.

אולי בגלל זה מישהו מהעבודה שלי הרגיש בנוח לגנוב לי 600 שקל.

בחיים לא נפגעתי ככה.

פעמיים בחיי גנבו ממני. פעם בשבוע הראשון שלי במוצב בו היה החמ''ל שלי ופעם כשהייתי בקניון בכיתה ח' והשארתי את התיק שלי בתא הלבשה בפוקס ואיזה פוסטמה נכנסה למדוד משהו ועקצה לי את הארנק. אבל פעם ראשונה שכנראה גנב ממני מישהו שיש לי אינטרקציה כמעט יום יומי איתו..

זה העליב אותי כל כך...

אני באמת רוצה לחסוך כל שקל לקראת אוקטובר. אני רוצה להתחיל ללמוד!!

התכנון המקורי זה בן גוריון ולגור בבאר שבע, אך אם לא אתקבל לשם אלך לבינתחומי כך שאי אפשר להתחמק- כך או כך אני אצטרך כסף! אז עם כל הרצון שלי לעשות דברים\לקנות דברים אני משתדלת לצמצם ולהשקיע בדברים החשובים ובהם בלבד.

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי זה כמה כסף יש לכל אחד בחשבון הבנק שלו. 

בא לי לדעת איך אני ביחס לבני גילי בחברה הישראלית.