המושבניק ואני.

בכיתי על זה המון. אני עדיין בוכה.

חשבתי שהוא יהיה עוד קשר קצר, כמו שאני אוהבת בתקופה האחרונה.. אבל עם כל הדיבורים שלו על זוגיות, עלה לי החשק.

ראיתי את זה קורה, רציתי שזה יקרה.

הוא כל מה שחיפשתי. היה לי מעניין. היה לי כיף. היה לי מעשיר.

וכשאני כבר באמת רציתי הוא הבין שהוא לא יכול.

לא יכול מחוייבות כשהוא חייל.

"זה לא את, את כל מה שיכולתי לבקש" אבל עדיין לא יכול להתחייב לשים אותנו בעדיפות ראשונה בסופ"שים.

וזה כואב לי ממש.

חיבבתי אותו מאוד, ראיתי איתו קדימה, הייתי מוכנה להשקיע בשבילו.

ועוד אני !! אני שלא רואה קדימה עם אף אחד. שלא משקיעה בשביל אף אחד, שחותכת ברגע שנהייה לי קצת אכפת..

אבל אני שמחה שזה קרה.

הייתי בפסטיבל AHAVA. לא נהנתי כי הייתי עסוקה בלשנוא את כל הזוגות המאוהבים שסביבי.

צריך להקצות להם חלקה נפרדת. הרחק מכל הרווקים והרווקות שמנסים לשרוד את הבדידות ולהנות.

אבל זה קיץ בקרוב.. תקופת פרידות, אז זה מנחם. (:

בכל מקרה, קיבלתי את הכאפה שהייתי צריכה מהיקום.

אני לא מבזבזת את הזמן שלי על בחורים צעירים ופעורים ועל קשרים בלי פוטנציאל.

לא מחפשת קשרים קצרים יותר.

הורג אותי שיכל להיות לנו מדהים אם הוא לא היה כזה ילד מעפן.

עכשיו בא לי בחור רציני.

בא לי קשר אמיתי!

קשר של אנשים בוגרים, בלי משחקים וסרטים וכל השיט.

הוא ירצה, אני ארצה.

אני אהנה ממנו והוא יהנה ממני, שיא הפשטות.

וכשיבוא אז יבוא, לא לחוצה על זה.

הבטחתי חודשיים של התנתקות מהמין הגברי.

הפכתי למכורת דייטים.

זה כבר בדיחה הכמויות דייטים שיצאתי אליהם.

ובשביל מה? בתכלס לא רציתי אף אחד מהם.

סתם לבזבז לעצמי את הזמן...

אז הפעם באמת. לא כמו פעמיים קודמות.

אני עם בחורים בזמן הקרוב סיימתי.

הגיע הזמן להתמקד באמת רק בעצמי..

לא צריכה את האישור שלהם שהכל בסדר בי. אני צריכה את האישור שלי.

בא לי להנות מעצמי, לאהוב את עצמי, לפנק את עצמי, לעוף על עצמי.

וזהו.

עברתי שנים נוראיות.

סיכסוך נוראי ומתמשך עם עצמי.

וזה הקשר הכי חשוב בחיים, הקשר שלי עם עצמי, והוא בקאנטים.

אז נעבוד עליו.

נטעין קצת את הראש והנפש.

 שוב,

מזכירה לעצמי שיש לי עבודה עצמית לעשות..

בשלישי סוף סוף פסיכיאטרית.

חיכיתי לפגישה איתה המון זמן.

מקווה שהיא תתן לי משהו שיאזן אותי קצת..

לילה טוב (:

אין לי כוח לכלום.

אין לי כוח לאף אחד.

לא בא לי לעשות שום דבר עם אף אחד.

כל היום רק שוכבת במיטה בחדר ומתמרמרת על החיים שלי.

מדהים איך מקיצוניות אחת אני עוברת לקיצוניות שניה.

מצד אחד, התמרמרתי שאין לי זמן לעשות דברים בגלל שאני עובדת כל זמן

מצד שני, אני מיום שבת לא עובדת ולא עושה כלוווווווום.

שוכבת במיטה, אוכלת, וחוזרת למיטה.

שקעתי.

אמרתי לעצמי אולי אני אתחיל ללמוד קצת לפסיכו'.. לרענן קצת את הזיכרון..

לא קרה.

אמרתי לעצמי אולי אני אתחיל ללכת כבר לחדר כושר.. הרי צריך להתחיל מתישהו..

לא קרה.

היום בערב אני חוזרת לעבוד.

הדבר היחידי שמצליח להוציא אותי מהבית.

רק אם אני במסגרת מסויימת אני מצליחה להפיק מעצמי משהו.

ברגע שהכלום חוזר אני שוקעת.

קיצונית.

או שעמוס לי או שלגמריייי ריק.

מעדיפה עומס..

כואב לי הגוף כבר מלשכב במיטה.

כואב לי הראש רק מלפתוח עיניים.

שונאת חגים.

במיוחד את פסח.

חופש יותר מידי ארוך יש להם.

כולם בבית כל הזמן ואני לא יכולה ליפול.

לפחות ראיתי את הפרקים הראשונים של משחקי הכס ואת הסוף של איך פגשתי את אמא.

באסה.