למרות שמחקתי את כל הפוסטים האחרונים הם כן נשארו לי בטיוטות והחלטתי לכתוב פוסט לפי הנושא החם כי הוא הכי אני בעולם

הפוסט שכתבתי ב19/11/12

"חתכתי, שוב,

וזה מדמם וכואב, בדיוק כמו שאני אוהבת.

אבל היי, הפעם באמת-באמת יש לי סיבה טובה. אתם יודעים, ככה זה כשכולם עוזבים ואתה נשאר לבד, לגמרי לבד.

הייתי זקוקה לך ואתה לא היית שם בשבילי, לא מספיק. יותר מזה, גרמת לי לאכול סופגניה והלכת.

אני שונאת אותך, סופית."

אז שלום לך "כבר לא מסובך" של לפני שנה, או בשמה האמיתי באותו הזמן "זה מסובך", מה שלומך?

זו חתיכת תקופה מחורבנת, נכון? את מוקפת בחברים שהם לא חברים אמיתיים, הפרעות אכילה, דיכאון ונזק עצמי. את מנסה להלחם בהפרעות ללא הצלחה גדולה במיוחד, כי למרות שאת כן אוכלת מסודר את עדיין שונאת את הגוף שלך ואת עצמך על כך שאת אוכלת... שלא נדבר על זה שאכלת סופגניה, זו בכלל סיבה להתאבדות או משהו  (ג'יזס מה לעזאזל קרה למוח שלי בשנה שעברה?)

אז התקשרת לחבר הכי טוב שלך באותם הזמנים ואמרת שקשה לך. הוא בא לחצי שעה בערך ואמר לך שכדאי לך לאכול סופגניה ושזה יעודד אותך. אז אכלת, כי סמכת עליו בעיניים עצומות. אבל מה? חצי שעה אחרי זה הוא החליט שיש לו תוכניות טובות יותר ופשוט נעלם. איזה יופי!

אז את בוכה וחותכת בשירותים עם סכין מחדד כמו מטומטמת. אני מבינה שרע לך, שאת לבד, שקשה לך, שאת מרגישה נבגדת... אבל למה להאכיל את ההתמכרות לנזק עצמי כשהיא עוד כל כך חלשה? את לא מדמיינת לעצמך שבדיוק בעוד שנה תתחרטי על כל חתך שעשית בחייך כי כל חתך שלך מכאיב לאנשים שאוהבים אותך עד השמיים ובחזרה. כן, יש כאלה! נכון מפתיע?

הבן זונה הזה שקראת לו החבר הכי טוב שלך הוא לא חבר הכי טוב ולא חבר בכלל, אלא איטרסנט שיהיה שם בשבילך רק כשיהיה לו נוח וינצל אותך לא מעט (בעיקר כספית, יאפ). הלוואי והייתי יכולה לומר לך להתרחק ממנו ולחפש את החברים האמיתיים שיש לך היום. כמה חבל שאני לא יכולה, כך הייתי חוסכת הרבה סבל לשתיינו.

ולגבי הגוף שלך? תנוחי. את מהממת.

אז יקירתי - תחזיקי מעמד. בעוד שנה בדיוק תיהי במקום הרבה יותר טוב. לא מושלם, אבל הרבה יותר טוב. את חזקה ואת תעברי את זה כמו גדולה. באמת באמת.