אני מעופפת המון לאחרונה, מתנדנדת בין אושר ענקי לבין תהום ענקית אפילו יותר. פעם ביום-יומיים אני מתפרקת לחלוטין, מאבדת כל אחיזה במציאות. אני אומרת שקשה ושנמאס, ולמחרת מתעוררת עם מוטיבציה חדשה לאושר ומעבירה עוד יום מלא בכיף וחיוכים אמיתיים.

אני לא יודעת איך לתאר את התקופה האחרונה - היא מסובכת וקשה ולא מובנת. אבל בסופו של דבר אני נהנת ומתגברת על הפחדים. אני גאה בעצמי על כל מה שעברתי, גאה בעצמי על זה שלא העזתי לוותר לא משנה מה. גם עכשיו אני לא מוותרת, למרות שאני מאמינה שרבים אחרים היו מוותרים. זה מיאש שלא משנה כמה זמן עובר אני בכל זאת מוצאת את עצמי בוכה לבד בבית בלי סיבה, אבל להבריא מדיכאון ושלל שטויות אחרות לוקח קצת יותר משנה-שנתיים. 

תהליך, ככה קוראים לזה, ואני עושה אותו כמו גדולה.

(אני קצת עצובה עכשיו)