אין לי הנמקה לשובי, אבל חזרתי.
חבר טוב ייעץ לי משהו, והנה אני מיישמת אותו, תודה לך, מקרב לב, מקווה שאני עוד עומדת בסטנדרטים של הכתיבה.
דעו לכם שנדרש ממני הרבה יותר מסתם לכתוב, חלקכם יודעים, חלקכם פחות, העיקר שיצא סגנון שמעולם לא כתבתי לפיו, ואני מקווה שתהנו.
בינתיים,
שיהיה רק טוב.
הרבה פריחה וצמיחה מחודשת
נועה (של הים)

"מעבדות לחירות הוליכנו"
ריח האביב המתוק נאסף אל נחירי, ובעודי רצה את ריצת הבוקר הקבועה שלי (טוב נו על מי אני עובדת? בצבא אין ריצות בוקר יש א"ג בוקר וגם זה לא ממש ריצה זה יותר כמו נאמר: "רוץ וכשאתה מרגיש שאתה עם חצי רגל בקבר אתה מוזמן להפסיק".)
ובעודי רצה ומקיפה את הבסיס, עיניי פוגשות בלבלוב האופייני לאביב, ומרגישות את התחלת הקיץ בפתח.
האביב בבסיס שלי הוא מן סימן ברור לחמשוש הבא עלינו לטובה-
ואולי,אולי אולי. אם ירצה השם כן יהי רצון: חופשה של חמישה ימים משישי ועד שלישי. אמן.
טוב זה נשמע כמו לצאת מעבדות לחירות, בכמה מובנים זה באמת כך, אבל במספר מובנים אחרים אני דווקא נהנית בצבא.
בושם הפריחה נמהל בריח הזיעה של כולנו, וקול יקיצתם של החיות הדוממות, מעורב בצעקותיהם האיומות של המפקדים, ובלב של כולנו מסתתרת לה כמיהה גדולה אחת: לבוא הביתה, לאכול אוכל של אמא, ורק לעשות את הדבר החשוב ביותר עלי אדמות: לישון.
ערך עילאי שעליונותו משתקפת בצבא.
אחרי ארוחת בוקר, מינוס חמש כוכבים, כרגיל, עלינו על מדי ב' וקיבלנו את המ"מ. (מפקד מחלקה) בכיתתנו.
מחלקה שלוש- תנו לי הקשב.
"הקשב המ"מ"- וכך ארבעים ושניים ראשים של בנות וכמה בנים בודדים, נמתחים אל על ביתר דייקנות, רגליהם צמודות ומסמנות את האות "וי" , הפה דומם, הידיים אסורות מאחורי הגב בצורת יהלום, וכך ישנה דממה הומה בחדר.
בראשי עברה המחשבה על החופשה שנקבל, הרצון העז לקבל חופשה של חמישה ימים משישי ועד ליל הסדר ביום שני, המחשבה התרוצצה במוחי כמו קפיץ דרוך, ורק רציתי לשמוע מפיו את המילים: "חג שמח, תהנו בחג, אתם בחג בבית."
אבל, כמובן, כמו בכל סיפור אגדתי על חייהם של חיילי צבא הגנה למדינת ישראל, יש את המשפט שמחבל בכל העניין.
"משוחררים.בוקר טוב. אני נאלץ לבשר לכם, בשורה לא טובה."
למרות שהשתחררנו ממצבנו הקודם ברגע זה היינו עוד יותר הדוקים ומתוחים מקודם, ידענו שזה טוב מדיי כדי להיות המציאות...
"אתם קבוצה. אתם מחלקה שלמה, מחלקה שלוש- כבוד!"
"כבוד!" ענינו לו, מחכים להבין את פשר דבריו.
"לכן, לקבוצה, יש לפעמים צורך לוותר אחד למען השני, ולדעת לעזור אחד לשני. אני נאלץ לבקש ממכם לבחור מתוך הארבעים ושניים חיילים שבמחלקה, רק עשרה שיצאו לחג. עשרה בלבד, כל השאר לא יוצאים חמשוש וסוגרים את החג פה בבסיס."
המומים, הלומי קרב, נמצאים בשוק היסטרי שזה אי אפשר לתאר, (וכאן באמת אפשר להוסיף את המשפט של המפקדת: "צאו מהשוק שלכם!") הבטנו בו וניסינו להבין עד כמה הוא מתבדח על חשבוננו.
אחד המפקדים דיבר ושבר את הלם הדממה: "פתחו שעונים!"
"כן המפקד!" ענינו בקושי רב.
"יש לכם למשימה זו, חמש דקות, חמש דקות זוז!"
"כן המפקד חמש דקות!"
מעין שתמיד חייבת להראות מנהיגות, קפצה והגנה על כל החלשים, ועשתה סדר בניקיון.
ממש ניקיון פסח מחלקתי נתנו לנו- "כל הבן היילוד תהרגון וכל הבת תחיון" יתפרש אצלינו כ: "כל חייל בודד תחיון- וכל השאר בבסיס תטחנון..."
ישבתי בצד. מכונסת, מעקמת את פי ולא מאמינה כמה בן אדם יכול להיות אכזרי.
אני באמת מבינה שהדברים נקבעים ע"י הסא"ל (סגן אלוף), והמ"פ (מפקדת פלוגה), וצוות המ"כים (מפקדי כיתות), אבל למה פאקינג, אני צריכה להיות חלק מהקנוניה הטיפשית להשאיר אותנו בבסיס?!
הכעס לא הניח לי וכך עברו חמש דקות, והתקבלה בקושי החלטה, וכולי סופרים לאחור, ניצבים ב"ח" ושוב נמתחים אל על וגופינו צורם מזעם.
הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. ולא יכלתי לעצור בעדו.
"כן, מה החלטתם?"
"הקשב המ"מ?" פניתי אליו.
"כן?"
"אני לא מבינה דבר אחד, למה אתה יכול להיות בבית, בחג עם המשפחה ולהנות לך, בעוד שאנחנו נטחנים עד כלות כאן בבסיס?! אין לך לב? אתה לא היית פעם צעיר? (הכוונה לאחד שרק הגיע לשרת בצה"ל)...
טוב, וידוי קטן:
לא באמת אמרתי את זה.
אבל הייתי קרובה מאוד. קרובה מאוד להיות אמיצה, אבל שמחה שלא הייתי טיפשה.
התוצאות נמסרו למ"מ, והוא התחיל לשחרר אחד אחד שיעלה על א' וילך לדרכו בשלום, וכשהם פנו לדרכם, והתירו אותנו בהרגשה של 'שביזות יום א', המ"מ אמר:
"יפה. עברתם את המשימה- "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד"
מן הסתם אם היו משחררים עבד אחד ממצרים לחופשי והיו נותנים את זכות הבחירה לעם, כל העם היה רוצה לצאת לחופשי, ולכן צריך לדעת להיות מאוחדים, תמיד. זה הערך שאותו אני רוצה להנחיל לכם.
עכשיו יש לכם עשר דקות לעלות על א' ולארגן את הדברים שלכם, אתם יוצאים הביתה לכל החג, שיהיה חג שמח. עשר דקות- זוז!"
"חג שמח המ"מ!" צעקנו ורצנו מאושרים לעבר הצריפים הקטנים שהכילו את כל חפצינו.
פתאום הייתה הרגשה באויר של יציאה מעבדות לחירות, של הרגשה מחודשת כלפיי הצבא, כלפי הבית, כלפי הצוות הפיקודי, מן רצון להודות, אבל ככה זה- פור שנשאר זכר מפורים- או שסוגרים או שיוצאים.
אבל אני, כמובן, אראה בכל בשורה טובה, את החסרון שבה.
אני לא יכולה להגיד שאני לא מתפוצצת מאושר לחזור הביתה, אבל כשההורים גרושים זה אותו סיפור כל שנה.
למרות שהוחלט שאנחנו נהיה בחג מרכזי אחד עם האמא ובחג המרכזי השני עם האבא, האמא עדיין מתווכחת בראש השנה, והאבא עדיין מתווכח בפסח, כך שאחרי השמחה הגדולה, מצאתי את עצמי חושבת ברכבת לאחר שהנחתי את התיק הענק שלי למרגלותיי, האם השנה לא יבואו עליי עשרת המכות:
דצ"כ עד"ש באח"ב = דיברתי- צעקו,
כעסתי- עוד המשיכו לריב
דיברו (ביניהם)- שיחה שלא עזרה במיוחד
בסוף הויכוח- אני שוב באמצע
חושבת: מה יהיה הסוף?
בליל הסדר(ואחריו) מתחילות עשרת המכות
הגעתי הביתה, בשמחה ובששון. התגעגעתי למשפחה שלי, לחדר שלי היפה שבו אני יכולה להיות לבד, לסדר לבד, לפי טעמי, לישון על מיטה רכה, להתקלח לבד בלי שאני מרגישה ורואה כמה זוגות עיניים סוקרות את גופי, ולסיום גם אוכלת אוכל של בני אדם, ולא אוכל המיועד לאנשים כמו בני סלע.
נודע לי שאת החג נעשה עם הצד של אמא, עם הדודה והדוד וארבעת ילדיהם.
ואת האמת? אני שונאת אותם. אני מרגישה ממש כמו בסיפור של סינדרלה בעניין הזה:
הקטן מביניהם, נקרא לו: ספילנטר (העכבר מצבי הנינג'ה) [ואם לא ידעתם את זה, בושו לכם, ולכו לראות את הסרט בקולנוע] נראה כמו עכבר רשע ופדנט, חסר הומור וצחוק, מכור לרגל קרושה, ושואב אותה לפיו כאילו שפתיו היו קצה של שואב אבק.
גילו הביולוגי: 35 גילו השכלי: 16.
האחות השלישית, נקרא לה: גריזלד (קיצור לגריזלדה) שיא הרוע וההתאכזרות. מתנכלת, קנאית, אגואיסטית וחסרת כל אמפתיה כלפיי, זנותית עד לאין שיעור, ולבה שואף לאהבה קסומה, ומשך המאבק להשגת השאיפה כלול בהרבה פוזה המשולבת בקורט תיאטרליות, יתר תשומת לב, ותחרותיות רבה.
גילה הביולוגי: 22 גילה השכלי: (נאמר מיני?) 40.
האחות השניה, נקרא לה: ברל'ה (צאי החוצה) ממעיטה לצאת מחדרה, וכל ענייניה הם בחדרה. כשהיא יוצאת היא מגלמת דמות קומקאית במיוחד, ולסוף היא משאירה את תלאות העבר לעיצוב אופיה, ולאחר שהייתה מק"ית קשוחה חסרת שמחה בלב, היא חושבת שהיא שווה מכולם, יודעת הכל, וכמובן- שכולם פקודים שלה ומיד נאמר לה: "כן המפקדת!"
גילה הביולוגי: 29 גילה השכלי: 60 וקצת.
האחות הראשונה, נקרא לה: I.D.E.T.T.M.Y.L.M והתרגום:
(I Do Every Thing To Make You Love Me)
זועקת לכך שיסתכלו ויעריצו אותה, ותעשה הכל כדי להיות בולטת, דומיננטית, ושיראו עד כמה היא מאוהבת, חכמה, ופשוט אישה נפלאה מכל היתר האנשים שאי פעם תכירו.
נעים להכיר (תרגמו לאנגלית) זאת משפחתי.
האמת, והנה עוד וידוי קטן: אני מאוד לא אוהבת אותם.
יש לי נטייה לא לאהוב אנשים שאני לא מסתדרת איתם, איני חפצה בזמן איכות איתם, איני אוהבת את הצביעות הנשפכת משני הצדדים, איני אוהבת לבלות בחברתם כי המשותף לכולם שהם גורמים לי להרגיש חסרת אופי, חסרת עמוד שדרה, הם בטח שלא יגלו שום הערכה, התחשבות, התעניינות בי, ולכן ככתוב לפני כן- גם אני איני רוחשת להם כל חיבה ואיני מגלה שום דבר כלפיהם.
מה שקרה היה שנכנסתי לאמוק , טוב זאת לא המילה המתאימה, אז הבה נפצח במטאפורה:
הרגשתי כמו פרח "נר הלילה החופי"
(פרחיו של נר-הלילה החופי סגורים במשך שעות היום ונפתחים רק בשעות בין-ערביים)
וכך הייתי אני, מכונסת בתוך עצמי, חושבת מה יגידו, מה יחשבו, ה יעשו, מה יאמרו, הדברים מכרסמים בלבי, ואת מחשבותיי, ואיני מכונה להפתח לאור העולם, ונסגרת שעות.
עד שיחה צפויה עם מישהי מיוחדת שלה אקרא: "מיידל" והיא גרמה לי לחשוב בצורה כזאת:
"אכפת לך מהאנשים האלה?"
"לא."
"את יודעת מהו ערכך?"
"כן."
"זה מה שחשוב. "דעי מאין באת ולאן את הולכת", אל תעשי סערה בכוס מים, תאמיני במי שאת, אל תחשבי מה יאמרו מה יחשבו, שיעשו כרצונם, ואת תחשבי ותעשי כרצונך.
הודות לדבריה, פרחתי, קמילתי הופסקה.
אז אחרי כל התלאות שהועברתי, נסענו משפחתי האהובה ואנוכי לליל הסדר.
הקדמנו בכמה שעות טובות, כי היינו תלויים בתנועת הרכבות, ולקראת הערב התלבשנו, נעשנו יפים עוד יותר מקודם, שמחים ופנינו מוארים יותר מקודם, ולבל נשכח, בטננו מקרקרת עוד יותר מקודם.
מחמאות על המראה, לא הוגשו משני הצדדים, וכל אחד המשיך בדרכו הרגילה.
ואז, הגיעה שאר המשפחה, ואת שאר המשפחה, תתפלאו לדעת, לא ראיתי מאז ילדותי.
אל הסלון נכנסו איש, אישה, נערה ובחור שקיבלו אותנו בחיוך.
לבחור, נקרא לו: משה ("כי הוציאני מארץ מצרים"), ואנוכי אקרא לי: עמונה. (סתם שם יפה, לא?)
הכרנו, לחצנו ידיים, דיברנו מעט. היה זה תענוג לעיניים לצפות בו. מלבד היותו יפה תואר, הייתה בו אציליות וחיוכו היה מקסים וחסר כל רוע. בעיניו החומות היה ניתן להביט ללא גבול בזמן, ולהגיע אל נבכי לבו. גופו נראה מעוצב, ובדימיוני החצוף הרשיתי לעצמי לדמיין את ראשי מונח על חזהו, ואת ידיו מלטפות את שערי המתגלגל ומשתרג על גופו. פניו שידרו הבנה וטוב לב( ולא לא נתקלתם בתם, הבן מן ההגדה, אני לא חיה בסרט אמריקאי, אני באה לומר שהיה בו איכותיות שלא הייתה באף אחד אחר מבני משפחתי הרחוקה, ובאף גבר שהכרתי.).
ישובים לשולחן, מיהרנו לסדר, ההגדה מוקראת על ידי קשישי העם, והסדר עובר במהירות האור, כדי להגיע לעיקר- האוכל.
במהלך ההגדה, מספר כוסות יין אדום נבלעו בגרוני. איני יודעת אם היה זה האלכוהול, אך מבטיו של העלם הצעיר השתלבו בשלי. לרגע מלבד הצבא המחבר בין שנינו, היה מכנה אחר, קסום ומעל לכל מחשבה אחרת שעולה בראש. נבוכים מעט, בכל פעם מבטינו הושפלו מטה אל ההגדה, ולאחר מספר שניות חזרה אל מקום המפגש.
האוכל הוגש במהירות, ונאכל במהירות עוד יותר גדולה. וכך ניגשנו אל העוגות הנימוחות והמתוקות, והתיישבנו אחד ליד השני.
משה, היה עלם חמודות. חמוד אמיתי.
משה: אני לא מאמין שאני כאן, היום היינו ממש קרובים לחטוף ריתוק לפנים, אחינו המפקד לקח את עצמו יותר מדיי ברצינות וחשב להשאיר אותנו בבסיס בחג.
עמונה: (בדיוק מה שקרה לי היום) כן, מעניין, טוב מזל שאתה כאן.
משה: כן... אז... ספרי לי קצת עלייך, עמונה, מה ניש?
עמונה: (מישהו רואה פה יותר מדיי טלויזיה) ניש טוב, מה ניש אצלך?
בעודנו מגחכים על הבדיחה המאוד לא מוצלחת (שנבעה מהתרגשות אם מותר לציין) הסבא זקף את ראשו והתרשם מאיך שאנחנו מדברים אידיש, והתחיל לנהל שיחה קולחת עם אהובת לבו.
אנחנו צחקנו עוד יותר, כי הניש שלנו נשמע כמו אידיש... מי היה מאמין.
עמונה: איזה מצחיקים.. טוב אז איפה היינו? (דה, כאילו שלא ידעתי...) אני אוהבת לרקוד ולעשות יוגה,(יוגה- כי זאת שיטה טובה להתנתק מהכל ולהיות עם עצמך, ולרקוד – כי זאת שיטה טובה להיות עם כולם ולהתחבר למה שאתה אוהב.) [את הסוגריים לא אמרתי, שיהיה ברור ,כן?] אני אוהבת לפסל חיות, ולשיר בקולי קולות בתוכנה של הקריוקי, או להשמוע גלגל"צ בדרכים, ולבשל גם אם האוכל יוצא מוזר או שרוף, ולראות סרטים שמצחיקים אותי וגורמים לי לומר אווו....
משה: יוגה זה נחמד, אף פעם לא ניסיתי, אני מעדיף חדר כושר עם שירים באמ פי 3, אפשר גם טאי צ'י וקפוארה, אני אוהב מועדוני קריוקי, היית פעם? (אני מהנהנת לשלילה) זה ממכר! (אני מחייכת). אולי אקח אותך פעם, אם תרצי לבוא..(אני מחייכת חיוך רחב שוליים, ומהנהנת בהחלט- כן). אני ופיסול זה יכול להגמר ברע, ניתן לומר שאני לא ממש יצירתי, אבל אני מנגן בפסנתר.
עמונה: גם אני יודעת, קצת, שאריות מן העבר.
משה: רוצה לנגן ביחד? את תלווי אותי.
עמונה: כן, למה לא, שווה לנסות.
-מיידל הייתה שמחה לשמוע את הנגינה הזאת, היא בטח שומעת-
משה ואני הלכנו לחדר של ספלינטר והתיישבנו ליד הפסנתר. הכיסא היה קטן ולכן נצמדנו תוך בישיבתנו.
עמונה: מה ננגן?
משה: אני יודע, את זאת העצלנית שלא התאמנה הרבה זמן, תתחילי את.
עמונה: היי! איזה חוצפה!
משה: סתם צוחק, נו נגני.
הבטתי רבות בקלידים הלבנים, ואז בשחורים ולבסוף בשניהם, מאגדת בראשי תמונה ברורה של הדרך לגעת בהם ולהפיח בהם חיים. יד שמאל הונחה על ברכי, קרוב לצדו של משה, ואני ישבתי בצד ימין של הפסנתר. התחלתי לנגן רק ביד ימין, כי שכחתי מה לעשות בשמאל, ניגנתי לאט, קצת צולעת, ולאט רוקמת שיר:
"שמחה רבה, שמחה רבה- אביב הגיע, פסח בא....
שמחה רבה, שמחה רבה- אביב הגיע, פסח בא....
תפרו, תפרו תפרו לי בגד עם כיסים
מילאו, מילאו, מילאו כיסי באגוזים.."
להמשך הצטרף אליי משה ופצח בתנועה בידו השמאלית, ובשירה בקולו העבה מעט, אך הנעים באזניי.
בסוף השיר, הוא אחז בידי השמאלית, הפריד את אצבעותיי, וניגן את הליווי בעזרת ידו, דבר שהזכיר לי את הלמידה הראשונה שלי ממש בהתחלה. כשסיימתי הוא מחא לי כפיים, ולקח את ידי, ונישק אותה. המעשה קסם לי, ולא אכחיש שהוא הרטיט את גופי, המיוחדות שבו כבשה אותי לאט, בדיוק כמו בונפרטה בכיבושו, כך הוא כבש את עיניי, את מחשבותיי, את גופי, ועתיד גם את לבי. את הרגע הנדיר שאיחד את מבטינו, הסמיק את לחיינו, וקרב את פנינו אחד לשניה, עצרה I.D.E.T.T.M.Y.L.M שהודיעה שאוכלים עוגה ביחד. שנינו קמנו מהפסנתר במהרה, ניגשנו אל השולחן וכשהסתובבתי לאחור לא ראיתי אותו. הוא ישב עם גריזלד, נשף לראותיו את ריח הטבק שאפף את מקום ישיבתה, ושניהם שוחחו. קיוויתי בלבי שהוא לא חושף שם דברים שעדיף יהיה אם יאמר אותם לי ולא לה, אבל ישבתי לצד אביו, נקרא לו: דוד ולצד אמו, נקרא לה: חביבה ולצידם אחותו נקרא לה: פבריציה (עלמה שבחיים לא הייתי חושבת לדבר עמה אילולא ההכרות איתה כעת). ישבנו יחד והחלפנו הגיגים ודעות על החיים, סיפרנו חוויות ודיברנו על הא ודא בכיף שלנו, הדוד היה צעיר ברוחו (וברצוני לציין את הרוח הבידורית והמצחיקה שלו שליוותה אותי במהלך הסדר), היה מצחיק לנהל איתו שיחה והוא אף הראה בפניי תמונות של משה ופבריציה שהוא לוקח עמו לכל מקום.
האמת שבמחשבותיי שחתה המחשבה מתי הוא יחזור, על מה הם מדברים, ואיך זה שאנחנו מרגישים כך, כלומר אני מרגישה כך אם רק נפגשנו?
את המחשבות קטע האב בתמונות היפות, והשיחה הזורמת סביב הסבה את תשומת לבי, פתאום הרגשתי את משה קרוב, מתיישב לידי, ואומר לאביו: "מה אתה מראה לה תמונות מגיל חמש? באמת שזה לא חשוב..." האב והבן התווכחו בהלצה, ואז נהיה שקט.
לאחר כמה דקות דוממות, משה נזכר במשהו קפץ ואמר:
"וואי! אני חייב להראות לך משהו פשוט חייב, בואי! איזה טיפש אני ששכחתי!" הוא הכה בראשו, והתרגז ששכח להראות לי את הדבר החשוב כל כך. המסתורין שיגע אותי, לא הבנתי על מה הוא מדבר שכל כך חשוב, כלומר אנשים מרבים להגיד ולעשות את התנועה הזאת, אבל היה משהו חשוד במקצת ועד שכבר הצלחתי להרכיב לי איזה תמונה בראש, הוא הוביל אותי במסדרון הארוך של החדרים בבית. "אם רצית להראות לי שמצאת את האפיקומן אני שמחה ,אבל אתה לא צריך ל.." ברגע מהיר הרגשתי באיזה מהירות הגוף שלי מובל אל תוך זרועותיו, והוא מנשק את שפתיי בעדינות, העיניים נעצמות להן, וכך חולפת דקה בוערת ובסופה של הנשיקה הוא אומר: "זה מה שרציתי להראות לך..." חייכתי. במצבים כאלה אני מחייכת, אח"כ מעכלת ומבינה, הכל פשוט קורה, כמו זה שאחרי תפיסה מהירה של העניין נישקתי אותו בעוצמה, עמדתי על קצות אצבעותיי ונתליתי עליו, קרובה וצמודה לגופו, שפתיי נדבקות אל שפתיו מתעגלות ונפתחות, ורוקדות ריקוד מענג עם שפתיו, לבי מאיים לפרוץ מהחזה, ומתערבב בסחרור הקל והנעים שנובע מהחמצן שלא זורם לגוף, וברטט שעובר בגוף כשמרגישים משיכה למישהו.
הנשיקה שנפסקה הייתה כי צריך ללכת, ואחריה באו כמה קטנות אחרות שפוגעות ונעלמות במהירות. משה: הייתי מזמין אותך לישון אצלי, אבל אני לא יודע עד כמה את בעניין... את רוצה? רק לישון, כפיות... (ומצחקק) המחשבה הראשונה שהייתה לי:
"מה את שרמו$%^#T$#*&++# ?????????????????"
והמחשבה השנייה שהייתה לי:
"טוב אם בא לך לישון עם האחיות החורגות ועכבר הכפר- בכיף שלך!"
משה המשיך ללכת כמה צעדים קטנים, ואני עצרתי אותו, ואמרתי לו: "לארוז פיג'מה או שאתה תלווה לי חולצה?" חייכנו, ויצאנו מהבית. בלי מחשבות, על מה,מי מו יגידו, יעשו או יחשבו אחרים- רק על מה שאני חושבת.
ומה אני חושבת?
אני חושבת שמשה (כן, לא סתם קראתי לו משה) הוציא אותי מעבדות לחירות. אמנם זה נשמע שחזור קל של הקלאסיקה האגדית, סינדרלה, אבל אני אתייחס לכך בתוך סוג של גורל נדיר. משה היה לי כמושיע שהוציאנו מהבית הזה אל מסיבה, וטיול יד ביד ואח"כ גם כפיות בלילה ומצה עם שוקולד פרה בבוקר. ואני חושבת שהיופי בכך הוא לפעמים להכיר בעובדות, לתת לדברים לצאת ממך, ואז לעשות ניקיון פסח אחד גדול, ולראות שאנחנו מובילים חלק נרחב בעשייה, ואז המעשה קורה מעצמו. הלא כן? נסו והווכחו. חג חירות פורח.