אני מאופיינת בחוסר שיווי משקל, ברעש פנימי בלתי פוסק שמניע את רגשותיי ומחשבותיי קדימה ואחורה בלי שליטה, בלי קשר ישיר לעולם החיצון. כשאני אומרת שאני זקוקה למישהו שמבין ושולט בדברים טוב ממני, שיוכל להסביר לי מה אני אמורה לעשות, מה הפתרון ומהי הדרך, אני מתכוונת גם לאדם שיוכל להבין מה אני מנסה להגיד ויוכל לשקף חזרה אל עצמי את מילותיי שלי, בצורה בהירה וחותכת.

חוסר ההבנה שלי החוזר ומתחזק את הסובבים אותי מביא אותי לכדי אי ביטחון ואי שקט. אם אינני מסוגלת להבין אותם, כיצד אדע להתנהל מולם? כיצד אוכל להמשיך ולעמוד תוך ידיעה ברורה שהם יכולים לפגוע בי בכל זמן נתון? האם זה תמיד היה ככה או שחוסר ההבנה התגבר בשלב מסוים? מאיזו סיבה?

מצבי המדיטציה שלי, הם שמצילים לי את הנפש. במקום התמוטטות עצבים מחויבת המציאות, אני מביאה את המיינד שלי מתוך מודעות לניתוק טוטאלי. הניתוק מגיע מתוך ההתעסקות בדבר שאיננו המחשבות המשוטטות הפרועות, בין אם בעיסוק בספורט המעסיק את תשומת הלב שלי בפעולת שרירים; בשמיעת מוזיקה והתמקדות בצליל ובמילים; בשינה המכבה את המודעות הארצית שלי ומאפשרת לי חופש מחשבתי מוחלט ובלתי תלוי.

בתוך אלף אלפי מצבי הרוח שלי, מזגי האוויר הפנימיים של גופי שבוחשים ומערבלים את נבכי נשמתי, נמצאת אני. ואני לא אחת, אני רבות וטובות, יפות ונהדרות, מקסימות ואוהבות. אני מלאה ב-lilasיות רבות, הנעות במרחב הממשי והלא-ממשי של עצמי, מקיימת אותי בלי לעצור, בלי להסתכל, בלי להעריך את היופי של עצמי.

ייקח זמן, גם הראש יירגע בסוף.