אני יורדת בצומת. המרצפות החדשות מונחות פלס מתחת לרגליי המפודרות בשכבה עבה של חול מרוסק וטחון עד דק. ״הבאנו איתנו הרבה אבק לתל אביב, אה?״, הוא אומר לפני שאנחנו נפרדים כל אחד לאוטובוסו. כל צעד מרגיש מיותר יותר מקודמו, אני סוחבת בור בבטן והוא מפלח אותי. הטלפון אומר שיש לי שתי דקות לחלום בהקיץ ואני שוקעת בתחושה הקשה שהביא האבק. כעס, אכזבה ואשמה. בעיקר הרבה מאוד אשמה. האדישות של אחרים חוטפת בביסים גדולים נתחים ממני.

לא לקחת ללב. לא לתת לזה לצבוע לי בשחור. לא להיעלם.