אני מסתכלת במראה.

ירכיי המוכרות לי כבר מאתמול או מהאתמול שלפניו, כמו צומחות מתוך התחתונים שלי, בוהקות בלובן בריג׳יט ג׳ונס שכזה. אני מדמיינת אותך, כורע מולי, מסיט את התחתונים שלי ומתחיל לנשק ולהחליק לשונך בתוכי. רק המחשבה עליך מתחתיי ובתוכי מעלה סומק על לחיי ואני מרגישה גל של צמרמורת עובר דרך הישבן שלי אל הגב התחתון ובחזרה ללב הפועם שבין ירכיי. אתה שם, בראש שלי, ואני נשאבת להזיות היומיומיות האלה כמו התנייה פאבלובית. בכל פעם שמקום שמסומן כ״שלך״ חולף על פניי, ליבי נחמץ ואני נאלצת להיאחז בכל כוח הרצון שעוד נותר בי כדי לא להתקשר אל אחר, ולהשתמש בו כבממלא מקומך.

לא רע לי בכלל, המראה אוהבת אותי.

זו אני, שצריכה להחזיר לי אהבה.