אתה רק עוד אחד, לרשימה שאינני גאה בה כלל. ספק אם אזכור את פרטי הערב הזה, שהיה כל כך רגיל וסתמי ואיך לא הבנתי מההתחלה שסקס זה סקס זה סקס. 

הגעתי למקום שבו קבענו ומיד חייכתי כשראיתי אותך. היה לי ברור שזה אתה, ועוד יותר ברור שזה ממש לא הולך להיות סיפור אהבה. לא שאתה לא מושך אותי, חלילה. מה הייתי מבקשת עוד מבחור איטלקי שמזמין אותי לצאת? כנראה שהדבר היחידי שהיה לי חסר זה קצת חשמל. שלושה חודשים פה ואני עדיין חולמת על אהבה.

כשאנחנו שוכבים, ואתה שואל אם הכל בסדר, המוח שלי שותק לרגע, לא רוצה להעליב. אתה רוצה שגם אני אהנה. אנחנו מתלטפים קצת, ואז אתה מתחיל לגשש עם אצבעותיך בתוכי, מתקרב לנקודה רגישה, והולך. מתקרב שוב, הפעם אני דואגת שתבין, אומרת לך שכן, זה טוב, ואל תפסיק. אז אתה ממשיך. וממשיך וזה.. נעלם. אתה מנסה בזווית אחרת, ושוב, העולם קורס סביבי לרגע, אבל רגע אחד בדיוק. שוב איבדנו את זה. 

״סליחה״, אני אומרת. ״אתה כועס עליי?״. 

״נו וויי. את כועסת עליי?״. 

״לא. אבל... זה לא מבאס אותך?״. 

״לא, אני דווקא אוהב את זה שזה לא בא לך בקלות. אתגרים עושים לי את זה״. 

אני מחייכת. ומנשקת. 

אתה מנסה שוב.

ושוב. 

רגליי מונפות לצדדים, מורמות מעל ראשי, מעל כתפיך, בכל זווית וכיוון אפשרי. כיף לי, זה נעים להרגיש עוד גוף. 

אבל נעים יותר לאהוב. להשתוקק לעוד סנטימטר של קרבה, להרגיש שאם הייתה דרך שבה גופי יישאב אפילו יותר אל תוך גופך, הייתי מוותרת על הכל בשביל הסנטימטר המסכן הזה. וכשאין עוד משמעות לגוף ולהרגשה שנובטת בפנים, המחסור מרגיש לי כמו ״טוב, נו״, ואני יוצאת, חלולה, אל מפגש חוזר עם אנשים שכבר התרגלו אל מה שמעולם לא הפסקתי להשתוקק לו.