יקירתי,

תודה לך. את היית חתיכת קרן אור חמה בימים סגריריים ונוראים. אני זוכרת אותך שם מההתחלה, מצחיקה ונחמדה לכולם. לשמוע את השנינויות שלך באמצע שיעור, לצחוק איתך על איך שכולם דבילים מטומטמים בשיעור הזה ועל כמה שהמרצים מנותקים מחיינו. לא היינו קרובות מאוד, אבל ההודעה על עזיבתך תפסה אותי בכזו הפתעה, שאפילו לא הצלחתי לבכות. הרגשתי כאילו מישהו מעקם לי את המעיים ומסובב אותם כדי לגרום לי להקיא. רק בערב, ברגע כל כך מלודרמטי ומטופש בסרט, בו הגיבורה מתייפחת על מות אהובה, כשראיתי את הצער המזויף על פניה, שאלתי את עצמי למה בעצם הלכת ואיך זה שנגמר הסרט אבל את כבר לא פה. 

נכון, לא כולם קרובים-קרובים. נכון, לא ידעתי שזה מצבך. אבל גם לא רציתי להאמין שזו את כשקראתי את המייל. אולי זה לא שם המשפחה שלך ואני מתבלבלת? - אבל זה כן. זו את, זו את, זו את שהלכה. 

חברה לצרה, מקסימה ונהדרת שהיית, אני מקווה שכבר לא כואב לך עכשיו. גם אם לא היינו קרובות, לקחת לך מקום קטן בלב שלי שנותר נעוץ ומחורר. 

שלך.