אלה ימים עצלים, שבהם אני מזיזה את עצמי בעיקר מהמיטה, למטבח, לספה בסלון וחוזר חלילה. בבוקר, כשהאנרגיות עוד רגועות ויש בי יוגה, הכל נורא אופטימי והילדה שחיה לי בגוף שמחה שיש לה גשם וגג מעל הראש. התה החם שהכנתי לי מתאים למבט המצועף שאני תוקעת באופק, כאילו וזה לגמרי לגיטימי להתנהג כמו תיכוניסטית חסרת אחריות, וזה בכלל לא התואר שלי וחצי מהעתיד שלי שהולך לעזאזל אם אמשיך ככה.

אני קוראת, חסרת מנוחה.

צופה ב״אימפריה״ תוך כדי בהייה בפייסבוק.

אומרת לעצמי לא להתקשר אליו, רק לא להתקשר אליו. כי טריגר הופך להרגל, ואני גם ככה בקושי סובלת את עצמי כרגע, אז עם קישור דפוק במוח בין סטרס וסקס? אה-אה. תודה, אבל לא תודה.

״את בטח לא מצליחה לעשות כלום כי את דואגת לי, נכון?״.

״אל תחמיא לעצמך, לפעמים אני קצת שמה זין. אבל זה באופן שוויוני לכולם, אל תדאג״.