כשאמא שלי הייתה בהריון איתי, היא פגשה חברת ילדות שלה. במהלך השיחה שלהן, אמא שלי הביעה את חששה מהאימהות, מהעתיד. החברה, שבעצמה תמיד הייתה מעופפת, רוחנית, קצת מגדת עתידות, אמרה לאימי שהדבר הכי חשוב שהיא צריכה תמיד לזכור לגביי, פרי בטנה, זה לתת לי את כל החופש שאבקש. אני אגדל להיות אישה מדהימה, כך אמרה לה, אבל לעולם אל תשימי לה חבל, תני לה להיות מי שהיא.
אף פעם לא היה לי קל. קל זה משהו שקורה למישהי אחרת, בזמן אחר. אני אוהבת לדמות את החיים שלי לשולחן עם ארבע רגליים שתמיד אחת מרגליו רעועה. לימודים, קריירה, יציבות משפחתית ואהבה (בסדר עולה כמובן).
שנה שעברה הייתה נקודת שפל חסרת תקדים: כל רגלי השולחן שלי קרסו בזו אחר זו ומצאתי את עצמי במקום הכי נמוך שהייתי בו אי פעם. כל צעד שדרכתי פצע את כפות רגליי ודימם לתוך נפשי, מצלק אותה עוד קצת. שיתפתי את אחי מהמרחקים על הקושי והשפל שאליו הגעתי, אולי ליום יום הקשה שלו יש איזו נחמה לתת לי. ״מה את רוצה לעשות באמת? מה היית רוצה לראות בעתיד שלך?״. סיפרתי לו על השאיפות המוגזמות והדמיוניות שלי. ״נו, ומה את עושה כדי להגיע לשם?״. התבלבלתי לרגע ושלפתי את התשובה המוכנה מראש: ״אני עכשיו לומדת, הכי חשוב שאשמור על ציונים טובים לקראת התואר השני, כדי שתהיה לי עבודה טובה ואוכל לחסוך... אין לי ממש איך להתחיל להגשים את החלום הזה, אין לי דרך להפוך למקצועית בו תוך כדי הלימודים״. הוא לא וויתר. ״אני חושב שאת מוותרת לעצמך. אם זה מה שאת רוצה לעשות, אל תחכי שמישהו ילמד אותך או ייפול עליך מהשמים עם רעיונות. לכי וחפשי מנטור, לעבוד אפילו בלי שכר כדי להשתפשף בזה, תמצאי משהו שימשוך אותך לתוך העולם הזה גם בלי השכלה פורמלית. פשוט קפצי כבר למים!״. הופתעתי מהתגובה של עצמי, ״אתה ממש צודק״, הודיתי.
ומאותו הרגע הכל החל להשתנות. זה לא לקח יומיים, וגם לא חודש, אבל לאט לאט הפסקתי לפחד מלהגשים את החלומות שלי. התחלתי לקרוא להם בשם, לסמן אותם על לוח עתיד דמיוני, ולשרטט לי נתיב אליהם. נכון, עד היום מתפלקים לי משפטים כמו ״אני אמנם לא בעלת מקצוע ולא שום דבר״, אבל מדי יום אני פוגשת יותר ויותר אנשים שמעירים לי על כך שאני אינני שום דבר. להיפך, חוסר ההשכלה הפורמלית שלי הוא יתרון בל ישוער, אני לא כבולה בכבליה של אף דיסציפלינה, מחשבתי לא מקובעת. אני יכולה להמציא את עצמי מחדש מדי יום בלי לדעת בכלל שאני מתרחקת מה״נורמה״.
לפני שבועיים גיליתי שהחלומות שלי הולכים ומתגשמים לאט לאט. זה מפחיד אותי נורא, כמובן, כי לא יכולתי פשוט לנוח על זרי הדפנה. אבל למזלי הרב יש לי חברים טובים ומשפחה מדהימה שהם כמו רשת ההגנה הפרטית שיצרתי לי מבלי משים. הם מעודדים אותי, שוב, להפסיק לוותר לעצמי ולעמוד בגאון אל מול ההצלחות שלי, להישאר ענווה ולהודות לכל מי שעזר לי להגיע לשם. וחשוב מכל: הם מזכירים לי לא לנצל את ההזמנות כדי לפחד מההצלחה של המאבקים שלי, ולא להיבהל מאנשים ששונים ממני וברחו (או גרוע מכך - נקמו) כי התאכזבו לגלות שאני מצפה גם מהם - להרבה יותר.
עוף החול חי בי מדי יום ביומו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilas