מאחר ושואלים אותי הרבה- בעיקר אנשים שמכירים אותי- החלטתי לספר איך מישהי כמוני הגיעה לתחום הבדס"מ.

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה.

***

אנשים לרוב חווים כאב כזה או אחר בחייהם. אף אחד לא יכול להבין כאב, הכאב הוא אישי, אינדבידואלי. אף אחד לא ידע למה בכיתי כל כך הרבה. למה חתכתי ולמה הרגשתי צורך לקרוע לעצמי את הגרון לפעמים.

הייתי סגפנית. לא אכלתי הרבה בהדרגה, לא שתיתי- ומעט הנוזלים שהיו לי בגוף יצאו ממנו כדמעות. היו לי הרבה שריטות.

אושפזתי במחלקה הפתוחה לנוער בגהה, בכיתה י"ב, ל-3 חודשים שהיו המדהימים והנוראיים ביותר בחיי עד כה.

את כל מערכות היחסים שלי הובלתי לבדי, ונמאס לי להוביל. לא רציתי יותר להיות זאת שיוזמת, מתקשרת, מנשקת, נוגעת... עושה הכל.

איבדתי מישהי יקרה לי. הכל כאב כל כך, כל הטירוף השתלט ויצא החוצה. לא נחמד במיוחד.

ואז במוצ"ש אחד אחרי שהשתחררתי, חברה שלי שלחה לי (ככה סתם) שני סיפורים אנונימיים שנתקלה בהם במקרה, על מהות הבדס"מ.

כששאלתי למה היא פנתה עם זה אליי, אמרה שרצתה לשתף במה שמצאה ושהתחברה לזה מאוד.

היא שאלה אם אני מבינה.

ולמרות שזה נראה לי תמיד מעט אוקסימורוני, זה נגע בי.

הבנתי משהו.

הבנתי שכאב הוא לא דבר נורא.

הבנתי שמותר למוח שלי להיוות חופשי.

דווקא כשהוא רדוף וכלוא כביכול.

אז קראתי, הלכתי להרצאה, שאלתי שאלות, פיתחתי תיאוריות...

והנה אני.