שלום. חזרתי.

עברו שמונה חודשים, שהם 240 ימים, ו-240 ימים בלי לכתוב כמעט אף מילה הם... כמעט בלתי אפשריים, לאדם כותב. אני מניחה.

אבל לפעמים צריך להיעלם כדי להמציא את עצמך מחדש.

עברתי המון, אני לא אותו אדם, בוודאות. אבל אני בשלה לחזור הנה. אני בשלה לדבר שוב, לשוחח שוב, להתדיין שוב.

מוזר לכתוב כאן שוב, בכנות. אני מרגישה כמו בת עשרה. כאילו חזרתי הביתה, במובן מסוים, אם להיות קלישאתית עד אימה.

בינתיים התחלתי לחשוב על מעבר דירה, על עבודה הולמת עם הכנסה מסודרת, על שיקום. חזרתי לקרוא (את אורוול, כמובן), התחלתי לעשות מדיטציה; אפילו למדתי קצת וולשית למרות שאין שום סיכוי שהיא תביא לי תועלת כלשהי, כי החיים קצרים מדי. החיים קצרים מדי כדי לפחד מהם, הבנתי. הם קצרים מכדי להתחבא, מכדי לשתוק, מכדי להיעלם בחלקים האיומים, נוטפי הדם והדמעות שבהם.

אז חזרתי. אולי לא אכתוב כאן באותה התדירות, אולי לא על אותם הנושאים כמו בעבר, אבל אני בהחלט אהיה כאן.

אני מתנצלת מקרב לב על ההיעלמות, ועל משך הזמן השערורייתי שלה.

התגעגעתי.