את מרבית האנשים הטובים שהכרתי, הכרתי כששוחחנו על אלוהים.

אולי אני בכל זאת מתקשה לעזוב אותו.

לפני כשלוש שנים אמא שלי חלתה.

לא הייתי בבית באותו לילה, אבל אמרו לי שהכל קרה מאוד מהר- רגע אחד היא הייתה בסדר, ובזה שאחריו כבר לא.

היא קצת איבדה את עצמה, וזה היה מפחיד. לא רציתי שהיא תאבד את עצמה. לא רציתי שתאבד דבר, רציתי אותה לידי.

היא התאוששה והחלימה, ומאז היכתה בי ההכרה שאמא שלי מזדקנת ושיום אחד היא תנזול לי בין האצבעות ולא אוכל לתקן.

לא כתבתי כראוי כבר שנה וקצת, אולי יותר.

מדהים עד כמה כתיבה יכולה להותיר חלל כשהיא נעלמת, והיא בהחלט נעלמה; הרגשתי שהמילים חמקו ממני, ולא הצלחתי להחזיק בהן.

הרבה קרה בזמן הזה, הרבה יותר משיכולתי להעלות בדעתי, ותמיד נטיתי לחמוק משורש העניין- שהרי, יותר פשוט להותיר אותו מאחור.

יחד עם הקושי בכתיבה נעלמה גם חדוות הקריאה שלי, החשק לצייר, לצלם, ולעסוק בכל יצירה שנהגה למלא אותי. כשניסיתי לכתוב, הרגשתי שלא נגעתי בעיקר- שכבר לא דיממתי על הנייר, אני מניחה. לא שכתיבה חייבת לנבוע מכאב, חלילה, אבל... כבר לא נגעתי אצלי איפה שצריך. וכאדם כותב, התחושה הזו הייתה לי קשה מאוד. הכל ישב איפשהו במעמקי הגרון, ובזמנו הנחתי שלא ידעתי למה קשה לי כל כך.

אבל ידעתי, כמובן שידעתי. פשוט לא הצלחתי להתמודד.

ובכן, זה ייגמר עכשיו. אחזיר אליי את המילים ואשלים עם הישן והחדש.

בזמנו גרתי במעין קומונה. הקומונה הייתה נעימה פחות או יותר, אבל לא הצלחתי להתחבר לשותפים שלי כל כך. הם היו מאוד שונים ממני, רועשים ברובם, נחמדים, ועדיין התקשיתי. היו משברי זהות וזוגיות, ולא חסרו לי סיבות להיות שקטה ומופנמת יותר מהרגיל.

לכן כל כך שמחתי כשערב אחד הלכנו כולנו לאכול אצל השכנים.

פגשתי שם בחור, והוא היה כל כך חכם, מקסים ואמיתי. נהניתי מהשיחה איתו. דיברנו על אלוהים, על אמנות, על משפחה. תוך כדי שיחה הוא לקח דף ועט, ביקש רשות לצייר אותי והתחיל לשרבט. הקשבתי לתובנות הנפלאות שלו קשב רב, ובסוף הביקור הוא נתן לי את הציור; הוא הקדיש הקדשה פשוטה וחתם בתחתית.

משהו בו שבה אותי, קשה להסביר. הרגשתי חיבור ותכננתי להציע לו לצאת איתי, אבל איכשהו לא אזרתי מספיק אומץ כדי להגיד לו, ואני מתחרטת על כך.

שבוע לאחר מכן חזרתי הביתה כי הרגשתי רע, ויום לפני שהתכוונתי לחזור לקומונה, אמא שלי הודיעה לי כבדרך אגב שהבחור המקסים הזה התאבד בערב הקודם.

אני לא ממש זוכרת מה עשיתי באותו רגע, אבל קצת אחר כך בכיתי מאוד. אף אחד ממכריי לא התאבד קודם, לא ממש היה לי עם מי לדבר, והצטערתי כל כך שהוא כבר לא נמצא יותר, למרות שניהלנו רק שיחה אחת. גם ההודעה האגבית של אמא שלי לא הועילה- איך מגיבים להודעה כזו?

כשחזרתי לקומונה כולם היו מזועזעים, אבל בדיעבד לא כעסתי עליו; לא נטרתי לו כל טינה על הבחירה שבחר, וזמן קצר לאחר מכן עזבתי את הקומונה.

עדיין קשה לי לעכל, ואני עדיין אוהבת אותו.

לילה אחד, בכיתה ב', חלמתי חלום. בחלום הגעתי ליפן, ופגשתי גיישה עם קימונו יפהפה ממשי, בצבע סגול-ורוד-כחול. אני לא זוכרת מה היא אמרה לי או על מה חשבתי, אבל אני זוכרת שראיתי אותה בפתח ביתה שהיה עשוי מנייר.

ואני זוכרת שלמחרת ישבתי לכתוב את הספר הראשון שלי.

היה משהו בכתיבה שריגש אותי, שמילא אותי והעצים אותי. באותם ימים התיישבתי על המחשב רק כדי לכתוב, לא ידעתי יותר מדי על האינטרנט בכלל. רק לכתוב, כמה שיותר. כמה שיותר עמוק, כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר הרגיש לי נכון.

משהו בכתיבה תמיד נתן לי אוויר ותכלית. אני מניחה שרבים מכם מרגישים משהו דומה, בעוצמה כזו או אחרת.

הצלחתי לכתוב שבעה פרקים מלאים לפני שהובלתי את סבתא שלי אל המחשב בהתלהבות ובגאווה כדי להראות לה מה יצרתי, וגילינו יחד שהוא נמחק. כולו.

כל העבודה שלי, כל היזע וההשקעה האלה פשוט נעלמו. זה הרגיש כמו אבדן של אדם קרוב.

וכמו אחרי כל אבדן, מנסים להמשיך הלאה. מנסים לצמוח ממנו. אז ניסיתי לשחזר, אבל לא זכרתי את כל הפרטים, והשחזורים היו חיוורים לעומת המקור שישב לי בתת המודע וצחק אליי משם.

הכרתי את ישרא-בלוג שנים, ואף פעם לא היה לי האומץ לפתוח כאן בלוג, אבל אני שמחה שעשיתי את זה.
אני לא יודעת מה להגיד. אולי שלמרות שהשחזור יהיה עגום לעומת המקור, ולמרות כל הנדושות שבמשפט הזה, זו לא באמת פרידה. ושאמשיך לכתוב במקום אחר. או לעצמי.

שהיה לי העונג העצום להעביר כאן כמעט ארבע שנים מאמצע גיל ההתבגרות שלי עד היום, פחות או יותר. ששמחתי להכיר אנשים, לחלוק חוויות ותחושות, להקשיב, להעצים ולהתחבר לחלק שבי שרצה לכתוב.

תודה על כל אלו, אתם בהחלט מוזמנים לשמור על קשר: [email protected]

נשתמע.