לפני שנה זכיתי בכרבול ארוך מהאקס.

לילה אחד הייתי שיכורה קצת, והוא פשוט ניגש, חיבק את הגוף הקטן שלי עם הידיים הגדולות שלו ואמר:
"הנה. זה חיבוק ממישהו שאכפת לו ממך."
אני לא זוכרת אם כל אלו קרו באותו לילה, אבל לילה אחד פשוט דיברנו על המיטה שלי והצטנפתי לכדור. כמו עובר קטן.

הוא עטף אותי בישות שלו.

לא היה שום אקט מיני, לא הייתה רומנטיקה- לא היינו זוג יותר, עברו שנים מאז- אבל היה משהו אחר.

היה צורך טבעי ופראי. חשוף ונכון.

הוא נשאר איתי עד חמש בבוקר, חיבק שוב, והלך.

התמלאתי.

אני רכה כל כך.

רגישה כל כך.

העור שלי עדין כל כך.

קל לסמן אותי.

ממש קל.

אני צריכה תזכורת

מי נגע בי,

ומתי,

ואיפה.

בעיקר איפה;

כי לפעמים עובר כל כך הרבה זמן

כמעט נצח

בין עונג-כאב-צורך,

צורך-כאב-עונג,

שאני כבר לא זוכרת מי,

כמה,

איך ומתי.

בבקשה תזכיר לי.

תזכיר לי,

שיהיו הוכחות;

שאדע שלא חלמתי.

הלוואי שהאצבעות שלך ישקעו בבשרי כתביעה, באהבה גדולה.

תצמיח אותי מזה, ואזכור.

בבקשה.

נפשית אני מרגישה המון, לעזאזל.

אני הר געש.

פיזית אני לא מרגישה כלום.

כבר ארבעה ימים מנסה

ומנסה

לבדי

אבל אני מצליחה רק כשאני מדברת 

איתו

כי אני אוהבת אותו 

אבל כשאני לבד אני לא מצליחה שום דבר

לפעמים אני נעלם

כי אני לא רוצה להיות 

בכלל 

ומדמיין איך יהיה לקחת

סמים משני תודעה.

להרגיש כמו שאליס הרגישה

באותו יום 

על הספסל

בלי ספר

או כלום

ופשוט לדעוך

כמו נר.

אז אני נעלם,

בחיי שלא התכוונתי לפגוע.

אני נעלם

כי לפרוק כבר לא עוזר

ולנשום קשה 

ולאונן כבר לא

מועיל כלל.

אני פשוט דועך.

אבל אני אוהב יותר מדי אנשים 

מכדי לפרוש עכשיו או בכוחות עצמי ככלל.