נורא קשה לי ללכת לשירותים, אני מודה.

לא פיזית, נפשית.

לעמוד מול שתי הדלתות ולתהות לאן להיכנס.

לכל צעד שאעשה יהיה מחיר

ואז יגידו ש"אבל רגע, אנחנו לא מבינים למה זו בעיה!"

זו בעיה כי כשאני נכנס לשירותים של הנשים מתחשק לי לתלוש את השיערות.

זו בעיה כי כשאני נכנסת לשירותים של הגברים המראה החיצוני שלי מטעה ואז צועקים עליי,

והכי הרבה: זו בעיה כי אני לא יודע לאילו שירותים להיכנס.

אני אעדיף לשתות חומצה מאשר לפגוע.

אבל בנסיבות מסוימות,

כשחשוך,

לא אתנגד לסימנים על גופי.

אם אעצום עיניים ממש ממש חזק

אוכל לראות דוגמאות פסיכדליות

מאחורי העפעפיים הסגורים

ואז הסימנים ירגישו כמו אמנות.

תמיד חשבתי שזו אמנות.

לדעת לסטור,

לנשוך

ולהכאיב-

בלי לצלק.

מספיק כדי שאגיד תודה אלפי פעמים.

אני הכלבה הקטנה של המוח שלי.

יש ימים בהם אין אדון,

אין שולט,

אין מושל-

ובאותם ימים אני צמאה לאדון.

כל איבר שלי צועק צורך

כי אין לי סדר

או זמן

או מנוחה.

אז מדי פעם אני מתפללת לאלוהים שהוא בשר ודם

אך הכל מכל.

יש משהו מבעית ונורא

בחנק אגרסיבי.

אין לי בעיה עם המבט הקר, הקשה-

ספגתי המון מבטים שהיו קשים מיהלום.

יש לי בעיה עם ההשתקפות הפיזית של תחושות המוות שאני חווה מדי פעם בראשי.

תחושת פחד שגורם לך להיאבק ולהילחם על חייך מחשש שתעבור התקף לב.

שיתוק.

אין לי בעיה עם חנק.

רק עם תחושת המוות.

אני אישה מאוד מאוד קשה ודעתנית.

יש לי המון מה להגיד ועל מה להעיר ולהאיר.

תסתמו לי את הפה.

תכופפו את הגבולות שלי.

תחנקו אותי

ותשכיבו על השולחן

שלא אראה אתכם! שלא אראה!

שחררו אותי

שאעשה אהבה עם זכויות עלובות

שניתנות לאסירים.

לשבויים.

ליצורים אומללים ללא יכולת לדבר.

תצחקו על האומללות שלי.

קחו אותי.

קחו!

אני אשתה את הרחמים שלכם, אל תתנו לי.

למדו אותי מה מקומי.

בסוף אקיא את ההנאה שלכם רק בשבילכם.