אני פוחדת לחשוף את עצמי.
אני פוחדת לחשוף את עצמי, שוב פעם, בפני עיניים סקרניות שרק צמאות לדעת, ולהכיר, ולשמוע סיפורים שינחמו את העולם הפנימי שלהם בעולם יותר קשה של מישהו אחר. אני פוחדת להתחיל לספר את כל הסיפור, שוב פעם, מהתחלה, ולזהות ב"קול רם" שוב את הפצעים שלי, על אף שאני מודעת אליהם מאוד, אולי אפילו יותר מדי. אני משתדלת להיות מאוד מודעת לעצמי, לדעת למה הולך לי בדברים מסוימים ולמה לא הולך לי בדברים אחרים, ללמד את עצמי שיעורים, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות גם אם האמת היא הכי מכאיבה וצורמת שיש. אבל אני מודה. ואולי זה קל, כי זה בפני עצמי. בלב, בראש ולעתים בקול רם במקלחת. אני מודה ומתוודה. יש בי פצעים. בכולם בעצם, אך מי באמת מעמיד את עצמו מול התהליכים האלו וכל כך צמא ללמוד? לעבור את הדרך הארוכה הזו, שאף אחד לא רואה ולא יודע מתי סופה, כדי להיות האדם שאתה באמת רוצה להיות? כדי להשגי את מה שאתה באמת רוצה? גם דברים שאתה מגלה שאתה רוצה לאורכה. לאורך הזמן. לאורך הדרך.
כבר הרבה זמן, ברגעי שפל כאלו ואחרים (וגם ברגעים פחות שפלים) הודיתי שאני צריכה לחזור לטיפול. לא כי חזרתי לאחור, אלא כי שוב נתקלתי בצומת דרכים שאני לא בהכרח יודעת איך להתמודד איתה. אז נכון שקבלתי המון כלים בטיפול הקודם שלי, אבל עדיין, אדם לא נולד להיות מוכן מול אתגרי החיים. אז ניצבו וניצבים בפניי כל הזמן אתגרים חדשים שעליי ללמוד להתמודד מולם. והמטפלת הקודמת, לצערי ולבדיקתי, לא מטפלת באזרחות. ואני, לפי מה שבדקתי בפעם האחרונה, לא מתכוונת לחזור לצבא.
היא דמות משמעותית מאוד בשבילי, היא עזרה לי המון. אחד הדברים החשובים ביותר שהיא לימדה אותי, הוא שבתהליך שכל אחד עובר יש התקדמות קדימה וצעד לאחור, שניים קדימה ושלושה לאחור, ואז אחד קדימה וכך הלאה. זהו דבר עצום שמאוד מנחם אותי עד היום, מעודד ומחזק להמשיך הלאה, שאני מזכירה לעצמי. "דיבור פנימי", כמו שלמדתי במגמת הפסיכולוגיה-סוציולוגיה בתיכון.
זוגיות, קשרים, מערכות יחסים שבאים והולכים, מבקרים ועוברים, שבים וחולפים כעלה נידף ברוח. כבר הפסקתי לעקוב. קרה לי משהו מאוד לא נעים לאחרונה, מן סיטואציה שעד עכשיו מרטיטה אותי, במובן הרע של המילה. אני מצטמררת, ורק מסיפור אחד בחיי, עד נקודה זו, הצטמררתי ככה. ברמה שהגוף מתפתל, דואב. כואב. חוויה שהותירה בי כאבים איומים למשך שלושה-ארבעה ימים ונותרתי להתמודד בה מפוחדת ובהולה. בהולה שפצעתי את עצמי על אמת, נפשית ופיזית. כאילו אני לא מספיק פגועה שלא לבחירתי.
אבל משהו טוב קרה. משהו טוב מאוד קרה, סוף סוף!!!!!! בזכות הסיפור הזה. סוף כל סוף נולדה לי סיבה מספיק חזקה ועוצמתית, שחיכיתי לה יובלות וכל כך בקוצר רוח, להתרחק מהנסיון למצוא זוגיות נוספת. סוף כל סוף אני מצליחה למלא את ריאותיי הריקות וההרוסות באוויר חדש, ומתוך הדמעות עולה לו חיוך. איזו תחושת הקלה, לצד הכאב והצריבות הפנימיות שאני עוד חשה בגופי וברוחי, אני כל כך שמחה שזה קרה. בפעמים כמו אלו אני מרגישה שהעולם, אל, כוח עליון, גלקסיה - מה שזה לא יהיה ואיך שזה לא ייקרא, עוזרים לי. דוחפים אותי קדימה. עוזרים לי שלא לוותר. מחדירים בי כוחות חדשים להמשיך, את התהליך שלי, את הדרך שלי, שבה בחרתי, שבה אני בוחרת יום-יום.
~
אני עובדת על עצמי קשה מאוד שלא לחדש קשרים מהעבר, מן נטייה מעצבנת, תלותית, אימפולסיבית שיש לי שאני אפילו לא מבינה.
הבנתי שאסור להישאר בקשר בכל מחיר. לא משנה כמה רוצים אהבה וזוגיות.
הבנתי שאסור לי, פשוט אסור לי, גם אם זה מפתה לפעמים, להיפגש עם גבר לראשונה בביתו או אפילו להציע לו, או אפילו לחשוב על כך. בעולם הדפוק הזה, עם כמה שאני מצטערת וכואבת על כך ועל אף שהצעותיי פעמים רבות כל כך תמימות, זה פשוט לא יעבוד לי.
הבנתי שאני חייבת. חייבת לחזור לטיפול לפני הקשר הבא שלי. עכשיו, הבנתי זאת סופית.
הבנתי שאסור לקיים קשרים בעבודה, כלומר ביזנס ופלז'ר, כמה שהתמימות שלי דחפה אותי להאמין שזה אפשרי.
הבנתי כמה יושר וכנות הם פעימה שפועמת בי חזק ולעולם לא תיעלם. למדתי לאהוב את זה ולהצמד לזה. למדתי להיות נאמנה לעצמי, על אמת.
הבנתי שאני לא דפוקה, כמה שאמרתי זאת לעצמי, כמה שחשבתי, כמה שאיפשרתי לסביבה ואף גרמתי לה לחשוב כך. עברתי דברים, אבל כולם עוברים. כמו שעשיתי דברים באיחור, גם זוגיות יפה אמצא, באיחור. אבל אמצא. תואר, רשיון ורכב רכשתי, השגתי בזכות ולא בחסד, בעבודה מאוד קשה, בעיקר על עצמי. אבל הצלחתי והשגתי ורכשתי. במו ידיי. וגם זה יקרה. לאט לאט אני מקבלת את העובדה שזה לוקח זמן אבל זה יקרה.
הבנתי שמשום שהמקום הפרטי ביותר שלי נפגע, כלומר שבו אני עצמי נפגעתי שוב ושוב, החדר שלי, כל מושג ה"אישי" וה"פרטי" שלי השתבש והיטשטש, כל האישיות שלי נבנתה בצורה עקומה שבעל כורחי יכול להיות שלעד אצטרך לעבד ולתקן.
עליי לקבל את עצמי על מה שעברתי, ולהפסיק לכעוס על עצמי, רק אז אירפא באופן שלם.
שאלת אותי אם כל המחשבות שלי לא גורמות לי ללכת לאיבוד ומכאיבות לי.
הן עוזרות לי, הן המורה הכי טוב שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
