זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

הייתה לי תחושה שאני לא צריכה לעשות את זה. 

אבל מאיזו שהיא סיבה שאינה ברורה לעין (כנראה שאני עדיין לא סומכת על עצמי ועל התחושות שלי במאה אחוז),

לא הקשבתי לתחושות הבטן שאמרו לי להיזהר, לא ללכת, לחשוב עוד קצת לפני מעשה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה"... אז מה אם אני מורה? אז מה אם זה הדקלום היומי שלי לתלמידים? 

הסנדלר הולך יחף. 

אני טובה בפתגמים ופניני לשון.

~

לא הקשבתי לעצמי. נסעתי. 

מיהרתי, לא רציתי לפספס את ההזדמנות להכיר את הבת שלו.

דעתי הוסחה ממליון ואחד דברים.

איך הצמיד החדש נראה עליי?

אני מספיק יפה? 

הבת שלו תאהב אותי?

הוא יאהב אותי?

הוא יאהב אותי איתה? 

אני אוהב אותם עם קשר אליי? בלי קשר אליי?

הסרט יהיה יפה?

אמצא חניה?

מחשבות של נהגת חדשה. מחשבות של מי שנואשת לאהבה. מחשבות של מישהי קצת אבודה שהתחילה למצוא את עצמה.

~

תאונת שרשרת. 

כאבים בצוואר, לא פוסחים על מילימטר שנמצא בו.

העורף דואב.

המון המון בכי. מיון. בית חולים. הוריי מגיעים, שוטרים בזירת התאונה.

למזלי זה נגמר בזה.

איזו טיפשה אני.

יושבת עם צוואר תפוס, חולשה שאי אפשר לתאר, תחושת אשמה גדולה עד לאין תיאור

וצחוק. צחוק כואב וצורב בלב. 

טיפשה, סך הכל היית צריכה להקשיב לעצמך.

זה הכל.