זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

הכרתי אדם חדש.

הוא גרוש עם ילדה. 

אני באמת לא מוצאת את עצמי בקשר הזה.

כלומר לפעמים כן, אבל הרבה פעמים גם לא. 

אמרתי לעצמי שאני חיבת לכתוב כדי לעשות קצת סדר במחשבות.

נהיה לי סלט, אבל מהסלטים שמתבלים קצת יותר מדי, עד שהסלט מרגיש אפילו לא טרי.

לפעמים טוב לי איתו, ולפעמים לא. 

הסיבה שאני מתחבטת, היא שזה מאוד קיצוני לשני הצדדים.

כשטוב לי, אני עפה לשמיים. כשרע לי, אני לא מסוגלת לאפשר לו לגעת בי, לדבר אליי או להביע כלפיי רגש.

אני מתנתקת לחלוטין מהסיטואציה, מהמגע, מהתקשורת, מהבניה של מה שאנחנו לכאורה מנסים לבנות כאן.

הוא מאוד נלהב ממני מהרגע הראשון.

אמר לי שהוא רואה אותי בתור אשתו לעתיד. הוא לא מכיר אותי!! הוא לא יודע מי אני!!

כל ההוויה והבחירה באדם שיהיה איתך לשארית חייך, הוא קבלת החסרונות שלו גם הם, 

אהבת האדם על סך כל מי ומה שהוא והבחירה להתמודד גם עם מה שקשה איתו,

משום שהרווח עולה על ההפסד, הטוב עולה על הרע, האור על החושך ובוחרים. פשוט בוחרים באדם.

על סמך הכרות. 

אנחנו לא מכירים. שני זרים. 

וזה מבעית אותי. מבעית.

זה גם מלמד אותי על הדרך שבו בוחר, מחליט החלטות ועל שיקול הדעת שלו.

כמה מהר אתה מוכן לבחור? להחליט? אתה לא מפעיל מחשבה? איפה ההיגיון שלך? הפעלת שיקול הדעת? אינם קיימים?

ואפילו אותי, אדם שכל חייו רודף אחר זוגיות ואהבה, אפילו אותי זה מפחיד. מבעית. שלא לדבר על מבריח.

ואני משתפת אותו בכל. כל הקלפים על השולחן, כבר מההתחלה, 

בפתיחות, בכנות ובישירות. 

הוא מעריך את זה. הוא אומר שזה חשוב לו.

חשוב לו להשתנות, להשתפר, ללמוד אותי- הססמאות האלו נשמעות באוזניי כבר למעלה מחודש.

אבל אני מרגישה שהוא לא רואה אותי.

כשאני מבקשת ממנו לא לעשות משהו, הוא חוזר עליו שוב ושוב.

כשאני אומרת לו שאני נסגרת, הוא ממשיך ונוגע בי.

כשאני מתרחקת, ואני מסבירה לו את הריחוק, מאין מגיע ומה המשמעות שלו, 

אני מצפה שיקשיב, שיבין.

כמה אפשר להעיר? מעל חודש?

אדם צריך לקחת אחריות על המילים שאומר ועל המעשים שעושה ולהבין,

שכמעט תמיד אי אפשר לתקן דברים שכבר נעשו. 

אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

ובינתיים הוא מרחיק אותי, ומרחיק אותי ומרחיק אותי.

סיפרתי לפסיכולוגית עליו. אמרתי לה שקשה לי לוותר.

אך בנשימה אחת אחרי, אמרתי לה, שאם מצאתי טוב כמו זה, או לפחות טוב הרבה יותר ממה שהעולם העביר אותי עם גברים,

כנראה שנמצא טוב נוסף גם מעבר לפינה. וזה מה שכן נותן לי תקווה, מחזק ומעודד אותי. ומשהו טוב יגיע בהמשך.

אבל עדיין, נמצא שם התסכול. עוד כמה זמן ארדוף אחר זוגיות מאושרת, בריאה וטובה? 

כזו שתצמיח אותי, תעלה, תחזק

תעצים אותי, תקדם

ותאפשר לי לעשות אותו הדבר גם כלפי הצד השני. היכן? 

כמה זמן אדם צריך לחכות למשהו כזה? 

והאם כל מה שסובב אותי ,שקרי הוא? או לפחות לא כמו מה שהוא נראה?

הוא באמת אדם טוב עם לב זהב.

עד. 

עד שהוא חוצה את הגבולות שלי.

ושם, אני מאבדת עשתונות, הולכת לאיבוד.