זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

אני מרגישה שמאז התאונה, המצב הנפשי שלי התדרדר.

אני עייפה נורא, אני ישנה המון ויש לי סיוטים בתדירות גבוהה יותר.

סיימתי מערכת יחסים, למרות שאני חושבת שההחלטה לסיימה היתה נכונה ולא קשורה לתאונה.

להיפך, התאונה היתה קשורה לסיום הקשר.

אבל אולי זה קשור במקום מסוים, בכל זאת.

הרבה תחושות אשם, חוסר ביטחון, ערעור שלו.

אני פתאום מוציאה מעצמי משפטים שלא אמרתי הרבה זמן,

שמעידים על אותו חוסר הביטחון שהיה בי שנים והברחתי אותו ממני,

בכעס רב שאין לי כל סיבה שבעולם שלא לאהוב את עצמי, 

להרגיש שאני לא שווה או שאני פחות טובה מאחרים.

אני לא מסוגלת לדבר עם אחי, המצב בנינו עוד יותר התדרדר, עד לכדי ניתוק מוחלט.

נזכרתי בדברים שקשורים לטראומה שהספקתי כבר לשכוח.

כנראה שהמוח באמת מדחיק את מה שהוא לא מסוגל לזכור, 

את מה שלא מסוגל להתמודד איתו

ולהכיל.

וכל זה מתווסף לזה שאני בחופש עכשיו,

ותמיד שעות רבות שלי עם עצמי לא עשו לי טוב,

דחפו אותי היטב למטה, אל התיהום.

בימים האחרונים, יש דברים שאני נוהגת בהם באימפולסיביות.

ואני מאוד מאוד לא אוהבת את זה.

אדבר על זה מחרתיים עם הפסיכולוגית.

אשתף אותה בכל.

בזכרונות, בצעדים, ביצרים, בעשיה מתוך פחדים, בפלשבקים, ברצונות, בהישגים ובכשלונות.