זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

איך שהוא השמיע לך תו עצב,
איך שהוא לימד אותך לבכות.

איך שהוא כבר לא כאן לעולם,
לעומתו, את תהיי פה לתמיד.

ואיזה קיום.

בזכותו, ניתן לומר, את קיימת.
אז הוא לימד אותך לחיות.
אבל בעצם היה לך כישרון לכך לפני כן.
ידעת איך לנשום ולא בעזרתו. 
ואיזו נשימה,
כזו שמתגברת יותר בכל לחימה.
ואיזה ניצחון, ואיזו מלחמה.

ואיזו הבסה.

הוא לימד אותך ללכת,
אבל בעצם היה לך כישרון לכך לפני כן.
ההורים מספרים שעוד בעודך ילדה,
נהגת לרקוד ברחובות ולצהול.
אז למה למחול? לא הוא היה המפקד בצבא, 
לא הוא נתן הוראות כיצד ללכת.
אבל כן כיצד לבעוט.

ואיזו בעיטה.

הוא לימד אותך לבכות,
אבל בעצם היה לך כישרון לכך לפני כן.
ואוהו, איזה בכי כשהיית תינוקת, 
היו שטענו שהיה זה פיתוח קול.
והיום את זמרת, בזכות ולא בחסד, 
ואילו קולות.

ואילו תווים.

הוא רימה את מחשבתך.
הוא פיצח נשמתך.
הוא לימד אותך מוקדם 
מן הרצוי.
הוא הרס את תמימותך
והציע לך פיצוי.
הוא טען לאשמתך
שבפיתוי.
הוא קבע את המצב
שבציווי.
הוא התנגד לגרסתך
בעוד ביטוי, 
אך את ניצחת(חלקית).

הוא לא לימד אותך דבר, 
ואת אינך דבר שהוא רצה. 
ואם תחשבי כך,
אם רק תחשבי כך,
תעניקי את שרביט הניצחון.