זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

ישנם שלושה גברים בחיי שכרגע מסבים אליהם את תשומת לבי.

הצליחו לזכות במחשבות שלי. 

לקבל חלקיק מהעולם שלי.

להעסיק את הזמן שלי.

לעורר את החשק שלי.

להסיט את מבטי.

לעורר את חיוכי.

והם בראש שלי. 

וכל אחד תפס לו גם חלק בלב שלי, בגודל שונה מהשניים האחרים. 

אני לא מתוסכלת.

ברורה לי מאוד הדרך של כל אחד מהם, וכמעט ברור לי לחלוטין 

היכן כל אחת מן הדרכים פוגשת גם אותי.

יש רק אחד מהם, בחור מהעבר שחזרנו לדבר אחרי ששנים לא דברנו, ונפגשנו אחרי ששנים לא נפגשנו. 

הוא הצליח להצית בי משהו, משהו שלא היה קיים שם מעולם.

שנינו עברנו דרך משמעותית, השתנינו, התבגרנו, והפגישה היתה אחרת.

אחרת מבעבר, אחרת ממה ומי שהיינו, טובה, נעימה וכזו שהשאירה טעם של עוד.

נראה.

אני חושבת שלראשונה אני נהנית מהספק. 

אולי פעם מתתי ועכשיו אני חיה כי קבלתי הזדמנות שניה לחיים. ההזדמנות לחיות שוב, מהתחלה, להגשים את החלומות שלי, את השאיפות שלי, לקצור פירות בעבודה קשה, להתאהב, להתרגש, לחיות ולנצל את מלוא ההזדמנויות הנקרות בדרכי.

לפעמים אני מרגישה שנולדתי מחדש. 

ואולי באמת. 

אז נפגשנו, אחרי שנה שבה לא התראינו. 

אני לא בדיוק יודעת למה ציפיתי או ממה פחדתי, 

אבל אני רק יודעת שחיכיתי נורא לראות אותך,

לראות פנים אחרי מסך, מגע מאחורי מילים, קיום אחר הבטחות

מימוש של דמיון ופנטזיה, סוף סוף לראות את האדם שאני מדברת איתו כל כך הרבה זמן.

זו לא הפגישה הראשונה שלנו, אבל לא ניתן להחשיב את הקודמת, הראשונה, בה לא החלפנו אפילו לא מילה אחת.

עד כה אני נפעמת, מעצם העובדה שרק לאחר שעזבת את הארץ, התחילה התקשורת בנינו. 

היית כל כך יפה, התכלת שבעיניים שלך בהק והרגיש לי כאילו זה לכבודי

מעין טקס-עיני שמבטא את כל ההתרגשות הזו.

חיבקת אותי חזק, נישקת אותי ארוכות, אמרת לי מילים שהחמיאו לי מאוד וחיממו את לבי ואת נפשי.

אבל כל העת זכרתי, אתה עתיד לעזוב. 

שוב פעם. וכל הזמן. אתה נווד.

עוד חודש אתה כבר באירופה, וכשתחזור, כאילו ליום ההולדת שלי בספטמבר,

שוב תעזוב לשביל ישראל לשלושה חודשים נוספים.

ואני שואלת את עצמי, נכון להיקשר אליך? 

אדם שהרגשתי איתו חיבור כל כך חזק, משהו שהרגיש כל כך נכון, 

והנה אתה עוזב.

כנראה שיש לי דפקה להתאהב בנוודים.

נמשכת אליהם כמו אל מגנט.

ואני חוזרת ושואלת את עצמי, מה אני מושכת אליי? 

מה אני ממגנטת אליי? 

איזה מן טיפוסים? 

ואני שואלת את עצמי, האם אתה אדם לא יציב 

או שמא הנוודות שלך היא, היא היציבות שלך? 

כל כך רציתי להגיד "אני אוהבת אותך", זה הרגיש כל כך טבעי,

אבל לא אמרתי, ואני שמחה.

כאן גבולות ההגיון והאימפולסיביות שלי נמדדים.

נצחתי, נצחתי לפחות במלחמה שביני לבין עצמי במסגרת האישיות שלי.

כעת, נשאר לי לבדוק מי מנצח וכיצד

בנינו.

כי זה מרגיש קצת כמו מלחמה ושלום.

כבר הרבה זמן שלא חשתי את קול אבי כקול מרגיע, 

כזה שנותן לי תחושה של בית, 

של נחמה 

שמרגיע ומנחית אוטומטית את כל המתחים. 

זה שאני מבינה, לא אומר שאני לא נפגעת ולא נעלבת.

ונמאס לי שאנשים מנצלים את טוב הלב שלי.

פוחדת מהיום שאהפוך למפלצת. 

אז מתת. 

וזהו. 

קשה להסביר את המוות, 

אפילו מי שחושב הוא מספיק יכול, יכול ברמה שאנו בני האדם החיים נבין, 

אינו.

וזהו, נותר איזה חלל ריק שמעולם לא הייתי מודעת אפילו לקיומו כל עוד היית חי.

ועכשיו אין מי שימלא אותו, אין איזה "תחליף סבא".

ואני עוד תוהה, עוד כשנה לאחר מכן, 

איך יכול להיות שאדם שכל כך פגע בי, גורם לי לבלות זמן לא מועט בתהיות -

מה אם? 

מה היה אם היית חי, 

מה אם היינו סב ונכדה נורמטיביים,

באילו אירועים משמעותיים בחיי הייתי נוהרת לשתף אותך,

ולא נוהרת אליך במובן שבו אתה כה ציפית לו.

~

הראיה שלי כל כך בוגרת יחסית לבעבר. 

זה מדהים אותי לכאן ולכאן.

מבהיל אותי ומרתק אותי, מפחיד ומנחם.

מפחיד משום אני חוששת מתובנות שיבואו עקב המחשבה הצלולה והמושכלת הזו 

ומנחם, משום שכמהתי זמן-נצח לדרך החשיבה הזו.

~

אתה קבור באדמה ואני מהלכת מעליה,

קוצרת פירות והצלחות אינסופיות, 

נצח הוא מילת המפתח בסיפור שלי.

הפעם, זה הסיפור שלי.

ואולי תמיד היה, אך כעת משאני בוחרת להביט בו כך, זה נותן לי כוח.

~

משמח אותי לדעת, מאיזו שהיא סיבה, 

ששיא חייך הסתכם בסלילת כבישים. 

ואני? אני גם עצמי סוללת דרכים, 

אך לא באספלט, שכן בפרחים לצידה של דרך,

בצדפים, ובשמש חמימה שמנחמת כל עת את השעל.

ואני כל כך גאה בעצמי, ואני שמחה שנסתיים לו הסיפור, 

לפחות הסיפור של עולם החיים, שבו אני יחידה נמצאת כאן, בלעדיך.

יכולה לנשום קצת יותר, 

להנות מאטמוספירה נקייה קצת יותר,

מפרחים שלא ילוו אותך במותך שכן אותי בחיי, 

ופחות כאב שאתה מסב למשפחה.

וזה מסב לי אושר.