זה שמדליקים בך אש, לא אומר שכל אמת בך צריכה להתפוצץ.

היתה לי פיסת גן עדן ממך

ועל זה אני אומרת 'תודה'.

היינו בו יותר מדי פעמים דפוקות 

שלא צלחו 

כדי להיות בו שוב. 

העיקר שנולדה תובנה 

חופש.

לראות איך ערימות 
שלאט נערמו
מתפוגגות
אט אט

היית כל כך מובך.

~

אז מה אם כולן לפניי היו דפוקות.

פגעו בך תאונות "הכאב וברח" על ימין ועל שמאל.

זה לא אומר שאני כזאת, לא אומר שאהיה כמותן.

אני לא מתכוונת לפגוע בך לעולם.

לתת לך את כל הזמן שאתה צריך.

אני חושבת שדי הוכחתי את זה בשנה האחרונה.

שלשום נפגשנו לראשונה. 

זה היה הרבה מעבר למה שציפיתי.

טוב הרבה מעבר לחלומותיי.

לתמונות שהיו בראשי.

כל החושים קיבלו מקום, 

הכל קם לתחיה.

הרגשתי איך אני מרגישה אליך.

הרגשתי כמה אני רוצה להמשיך להישאר שם.

צפוני שלי.

"...מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה
כשזה עמוק את יודעת
מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה
כשהוא רחוק את לבד...".

~

כן, אני יודעת שאתה מתכנן לעזוב את הארץ.

לא, זה לא מפתיע אותי ששוב זיהיתי את הבעייתיות שבקשר הזה ובכל זאת בחרתי להיכנס אליו,

ביודעין, מה מצפה לי, לקראת מה אני עתידה להיאבק בו.

אבל אני חושבת שאני משחררת את המגבלות האלו,

ונהנית מכל מה שיש לקשר הזה להציע לי.

לנו, לך(?)

~

תוהה אם נהנית שם כמוני, אם גם אתה לא מפסיק לשחזר.

אבל אני אניח לשאלות בצד. 

זה לא הזמן לשאלות, יש מהן יותר מדי.

לך בראש, בלי שום קשר אליי, 

לי, בלי שום קשר אליך

ולנו, עם הרבה קשר אל שנינו.

עכשיו זה הזמן לתשובות.

ואולי הגיע הזמן להבין 

שהן לא צריכות להינתן במילים.

~

לא באמת האמנתי, 

שאי פעם אשיר עם מישהו שירים של ג'ף באקלי. 

הרגשתי כל כך הרבה חופש איתך 

יכול להיות שיותר מדי דחפתי את האף לעניינים שלא שלי.

יכול להיות שחשבתי שאני מבינה מספיק. 

יכול להיות שחשבתי שזה מספיק.

יכול להיות שחשבתי שאני יכולה לתת תשובות לכל השאלות.

יכול להיות שהגזמתי, שעברתי גבולות, שלא עצרתי באדום.

יכול להיות שלא פניתי בפניות הנכונות.

יכול להיות שהמשכתי יותר מדי ישר.

יכול להיות שחשבתי יותר מדי שאני חכמה, משכילה או יודעת.

יכול להיות שחשבתי שאני לא בורחת.

יכול להיות שהנדודים שלי הביאוני לכאן

ויכול להיות שהמקום הזה לא נכון כמו שחשבתי.

יכול להיות שנכנעתי מהר מדי לגחמות

ויכול להיות שלא סמכתי על עצמי מספיק.

יכול להיות שתחושות בטן הן נכונות יותר משחושבים,

ויכול להיות שאני לא מעניקה להן מספיק מקום וחשיבות.

יכול להיות שראיתי בך אור,

אבל בעצם הכל מסתכם כעת בחושך.

יכול להיות שזהיתי משהו מוכר, אבל טעיתי.

יכול להיות שטעיתי כשחשבתי שניצחתי.

יכול להיות שהפסדתי.

יכול להיות שמיהרתי לחשוב שהצלחתי

אבל נכשלתי.

אני מרגישה שמאז התאונה, המצב הנפשי שלי התדרדר.

אני עייפה נורא, אני ישנה המון ויש לי סיוטים בתדירות גבוהה יותר.

סיימתי מערכת יחסים, למרות שאני חושבת שההחלטה לסיימה היתה נכונה ולא קשורה לתאונה.

להיפך, התאונה היתה קשורה לסיום הקשר.

אבל אולי זה קשור במקום מסוים, בכל זאת.

הרבה תחושות אשם, חוסר ביטחון, ערעור שלו.

אני פתאום מוציאה מעצמי משפטים שלא אמרתי הרבה זמן,

שמעידים על אותו חוסר הביטחון שהיה בי שנים והברחתי אותו ממני,

בכעס רב שאין לי כל סיבה שבעולם שלא לאהוב את עצמי, 

להרגיש שאני לא שווה או שאני פחות טובה מאחרים.

אני לא מסוגלת לדבר עם אחי, המצב בנינו עוד יותר התדרדר, עד לכדי ניתוק מוחלט.

נזכרתי בדברים שקשורים לטראומה שהספקתי כבר לשכוח.

כנראה שהמוח באמת מדחיק את מה שהוא לא מסוגל לזכור, 

את מה שלא מסוגל להתמודד איתו

ולהכיל.

וכל זה מתווסף לזה שאני בחופש עכשיו,

ותמיד שעות רבות שלי עם עצמי לא עשו לי טוב,

דחפו אותי היטב למטה, אל התיהום.

בימים האחרונים, יש דברים שאני נוהגת בהם באימפולסיביות.

ואני מאוד מאוד לא אוהבת את זה.

אדבר על זה מחרתיים עם הפסיכולוגית.

אשתף אותה בכל.

בזכרונות, בצעדים, ביצרים, בעשיה מתוך פחדים, בפלשבקים, ברצונות, בהישגים ובכשלונות.

הכרתי אדם חדש.

הוא גרוש עם ילדה. 

אני באמת לא מוצאת את עצמי בקשר הזה.

כלומר לפעמים כן, אבל הרבה פעמים גם לא. 

אמרתי לעצמי שאני חיבת לכתוב כדי לעשות קצת סדר במחשבות.

נהיה לי סלט, אבל מהסלטים שמתבלים קצת יותר מדי, עד שהסלט מרגיש אפילו לא טרי.

לפעמים טוב לי איתו, ולפעמים לא. 

הסיבה שאני מתחבטת, היא שזה מאוד קיצוני לשני הצדדים.

כשטוב לי, אני עפה לשמיים. כשרע לי, אני לא מסוגלת לאפשר לו לגעת בי, לדבר אליי או להביע כלפיי רגש.

אני מתנתקת לחלוטין מהסיטואציה, מהמגע, מהתקשורת, מהבניה של מה שאנחנו לכאורה מנסים לבנות כאן.

הוא מאוד נלהב ממני מהרגע הראשון.

אמר לי שהוא רואה אותי בתור אשתו לעתיד. הוא לא מכיר אותי!! הוא לא יודע מי אני!!

כל ההוויה והבחירה באדם שיהיה איתך לשארית חייך, הוא קבלת החסרונות שלו גם הם, 

אהבת האדם על סך כל מי ומה שהוא והבחירה להתמודד גם עם מה שקשה איתו,

משום שהרווח עולה על ההפסד, הטוב עולה על הרע, האור על החושך ובוחרים. פשוט בוחרים באדם.

על סמך הכרות. 

אנחנו לא מכירים. שני זרים. 

וזה מבעית אותי. מבעית.

זה גם מלמד אותי על הדרך שבו בוחר, מחליט החלטות ועל שיקול הדעת שלו.

כמה מהר אתה מוכן לבחור? להחליט? אתה לא מפעיל מחשבה? איפה ההיגיון שלך? הפעלת שיקול הדעת? אינם קיימים?

ואפילו אותי, אדם שכל חייו רודף אחר זוגיות ואהבה, אפילו אותי זה מפחיד. מבעית. שלא לדבר על מבריח.

ואני משתפת אותו בכל. כל הקלפים על השולחן, כבר מההתחלה, 

בפתיחות, בכנות ובישירות. 

הוא מעריך את זה. הוא אומר שזה חשוב לו.

חשוב לו להשתנות, להשתפר, ללמוד אותי- הססמאות האלו נשמעות באוזניי כבר למעלה מחודש.

אבל אני מרגישה שהוא לא רואה אותי.

כשאני מבקשת ממנו לא לעשות משהו, הוא חוזר עליו שוב ושוב.

כשאני אומרת לו שאני נסגרת, הוא ממשיך ונוגע בי.

כשאני מתרחקת, ואני מסבירה לו את הריחוק, מאין מגיע ומה המשמעות שלו, 

אני מצפה שיקשיב, שיבין.

כמה אפשר להעיר? מעל חודש?

אדם צריך לקחת אחריות על המילים שאומר ועל המעשים שעושה ולהבין,

שכמעט תמיד אי אפשר לתקן דברים שכבר נעשו. 

אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.

ובינתיים הוא מרחיק אותי, ומרחיק אותי ומרחיק אותי.

סיפרתי לפסיכולוגית עליו. אמרתי לה שקשה לי לוותר.

אך בנשימה אחת אחרי, אמרתי לה, שאם מצאתי טוב כמו זה, או לפחות טוב הרבה יותר ממה שהעולם העביר אותי עם גברים,

כנראה שנמצא טוב נוסף גם מעבר לפינה. וזה מה שכן נותן לי תקווה, מחזק ומעודד אותי. ומשהו טוב יגיע בהמשך.

אבל עדיין, נמצא שם התסכול. עוד כמה זמן ארדוף אחר זוגיות מאושרת, בריאה וטובה? 

כזו שתצמיח אותי, תעלה, תחזק

תעצים אותי, תקדם

ותאפשר לי לעשות אותו הדבר גם כלפי הצד השני. היכן? 

כמה זמן אדם צריך לחכות למשהו כזה? 

והאם כל מה שסובב אותי ,שקרי הוא? או לפחות לא כמו מה שהוא נראה?

הוא באמת אדם טוב עם לב זהב.

עד. 

עד שהוא חוצה את הגבולות שלי.

ושם, אני מאבדת עשתונות, הולכת לאיבוד.

הייתה לי תחושה שאני לא צריכה לעשות את זה. 

אבל מאיזו שהיא סיבה שאינה ברורה לעין (כנראה שאני עדיין לא סומכת על עצמי ועל התחושות שלי במאה אחוז),

לא הקשבתי לתחושות הבטן שאמרו לי להיזהר, לא ללכת, לחשוב עוד קצת לפני מעשה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה"... אז מה אם אני מורה? אז מה אם זה הדקלום היומי שלי לתלמידים? 

הסנדלר הולך יחף. 

אני טובה בפתגמים ופניני לשון.

~

לא הקשבתי לעצמי. נסעתי. 

מיהרתי, לא רציתי לפספס את ההזדמנות להכיר את הבת שלו.

דעתי הוסחה ממליון ואחד דברים.

איך הצמיד החדש נראה עליי?

אני מספיק יפה? 

הבת שלו תאהב אותי?

הוא יאהב אותי?

הוא יאהב אותי איתה? 

אני אוהב אותם עם קשר אליי? בלי קשר אליי?

הסרט יהיה יפה?

אמצא חניה?

מחשבות של נהגת חדשה. מחשבות של מי שנואשת לאהבה. מחשבות של מישהי קצת אבודה שהתחילה למצוא את עצמה.

~

תאונת שרשרת. 

כאבים בצוואר, לא פוסחים על מילימטר שנמצא בו.

העורף דואב.

המון המון בכי. מיון. בית חולים. הוריי מגיעים, שוטרים בזירת התאונה.

למזלי זה נגמר בזה.

איזו טיפשה אני.

יושבת עם צוואר תפוס, חולשה שאי אפשר לתאר, תחושת אשמה גדולה עד לאין תיאור

וצחוק. צחוק כואב וצורב בלב. 

טיפשה, סך הכל היית צריכה להקשיב לעצמך.

זה הכל.