פירורים של הלב

אף פעם לא הרגשתי טוב עם עצמי, עם הגוף שלי.

תמיד הייתי קצת יותר שמנה מחברות שלי, תמיד קצת יותר התביישתי ללכת לבריכה, תמיד הייתי מתכסה יותר במגבת.

לא עברתי יום בחיים שלי בלי לחשוב שאת החלק הזה אני רוצה לתלוש מהגוף שלי, שהשומן הזה חייב להיעלם, שמה לעזאזל אני עושה עם כל הצלוליטיס הזה.

וזה כואב.

לאהוב את האוכל שאני אוכלת ולשנוא אותו דקה אחרי שהוא מחליק לי בגרון.

לא להיות מסוגלת להיפטר מהתחושה הזאת של הרצון למשהו מתוק, ועוד אחד אחריו.

לא להיות מסוגלת לעשות ספורט, כי המשמעת העצמית שלי שואפת לאפס.

"כשאהיה רזה אהיה יפה"- כמה שצורם להגיד את המשפט הזה. ועוד יותר צורם להודות בלב, שזה מה שאני חושבת על עצמי.

זה לא שאני באמת שמנה, אני מלאה קצת, גבוהה, פשוט לא רזה, לא דוגמנית.

ואומרים שאני יפה.

וכל כך קשה לי להאמין לזה. קשה לי לקבל את זה שיש מישהו שאוהב את מה שהוא רואה כשהוא מסתכל עליי, כי אני בכלל לא יכולה להתחבר לזה.

יש לי את היכולת למצוא את הפגמים, להמעיט בעצמי, להצביע על הנקודה שהנה פה אני לא בסדר, פה יש פאק.

מצד אחד, אני יודעת שהדימוי העצמי שלי נמוך, מצד שני אני לא מסוגלת לחשוב אחרת.

בעיניי אני שמנה, וזה משהו שאני אלך איתו כל החיים.