היום זה היום.
כבר חצי שנה עברה מאז שהחלטתי שאני לא יכול לחיות בדיכאון ועצב כל החיים שלי, לרחם על עצמי ולערער בכמה מטומטם אני שאין לי את האומץ (ואולי קצת הרצון) לעשות משהו דרמטי ולהרגיש טוב יותר.
ואז, לפני חצי שנה בדיוק, זה באמת קרה.
יכול להיות שהגיעו מים עד נפש, ויכול להיות שהבשלתי באופן מחשבתי, ואולי פשוט זה קרה בגלל שכמעט בכל ערב הקשיים להרדם מרוב מחשבות ועצב, הירידה ברמה בלימודים- כי פשוט לא אכפת לי מכלום, ולהפסיק פעילויות ותחביבים לגמרי נמאסו עליי.
השינוי בכלל לא היה כואב, הוא היה רק ההתחלה של הקלה פיזית ומחשבתית, תחילתו של אושר.
עשיתי הרבה טעויות בשנים האחרונות, המון, אבל זה.. היה המהלך המבורך ביותר שעשיתי בחיי.
מי היה מאמין שעברה כבר חצי שנה?
כנראה שהזמן באמת עובר מהר כשנהנים.
כמו בסיפור על הפיל הקשור בשרשרת לעמוד הקרקס מילדות, שלא ברח גם כשהיה גדול והשרשרת לא יכלה לעמוד בכוחו, גם לי לקחו כמה וכמה שבועות ואולי חודשים להתרגל "לחופש".
אבל כשכבר התרגלתי, אני מבטיח כאן בפני כל קוראי הבלוג (שאין), שאני לעולם לא אחזור לסיטואציות שכאלה (זה נשמע קצת כאילו יצאתי מהכלא הרגע 
).
אבל הנה אני היום, אני המתוקן.
ללא כל הבעיות שהיו לי לפני, עם יותר חברים, יותר פתוח, יותר שלם, יותר אני.
היום זה היום, חצי שנה בדיוק- מכשיצאתי לחופשי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: