החורף שלנו הוא לא יותר מעונת מעבר אחת גדולה שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש.
יום אחד יכול להיות שרבי ברמה של אוגוסט, וביום שאחריו יכול לרדת מבול וקור אימים.
למרות שזה לא החורף הראשון או השני שלי כאן, אני מופתע כל פעם מחדש מהשינויים האלה, ומוצא את עצמי מנסה להתאים את עצמי למזג אוויר שלא סגור על עצמו. אתמול בבוקר הכל היה חמים ורגוע. השמש זרחה כל שעות היום ובלילה בלי אזהרה מוקדמת פינה את מקומו מזג האוויר האביבי לחורף. לא הייתי מוכן לזה בתור אחד שרגיל לישון בכל ימות השנה עם בגדים קצרים (טוב, בחורף בתופסת הפוך) ובאמצע הלילה פשוט התעוררתי רועד מקור, הולך אל כיסא הכביסה (שיש לכל אחד בחדר), ולובש כל מה שמחמם בלי להיות בררן. בבוקר מצאתי את עצמי לובש גרביים לא תואמות, מכנס קצר, חולצת סיום בת כמה שנים של החטיבה, סריג וסווצ'ר מעל. היום שלי המשיך במאבק בכוחותיי האחרונים גם בגשם וברוח שמעיפה לי את המטרייה, וגם במסע הישרדות בין השלוליות כשאני מנסה לא להרטיב את הנעליים ולהביא את עצמי למצב של דלקת ריאות.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בחורף הארצישראלי הוא שטיפת גשם אחת קטנה יכולה לתקוע את התנועה בכבישים למשך שעות, ובתור מי שתלוי בתחבורה ציבורית שגם בימים כתיקונם לא משרתת את הציבור כהלכה, אני יכול להגיד לכם שסיוט הייתה מילה עדינה לנסיעה של הבוקר.
ואחרי כל זה, הגשם החוצפן נעלם ותקע אותי עם מטרייה, מעיל ויותר מידי שכבות מול השמש.
ומה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שבקיץ כל עם ישראל יגיד איש לרעהו שהוא מתגעגע לחורף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: